הבוקר, אני מודה, המחשבה הראשונה שלי הייתה החלטת בית המשפט העליון בעניינו של אהוד אולמרט. חשבתי לרגע להגיע לשם, כדי לראות מקרוב איך נראית מפלה, או חלילה – זחיחות שאין לה גבול.
נמלכתי בדעתי והסתפקתי בחיבור לשידורי אחד הערוצים דרך המחשב, ומהר מאוד העדפתי להסתפק בשידור הרדיו: תחושת המיאוס והרצון להתרחק כמה שאפשר ממי שהפך לסמל לכול מה שחולה אצלנו. או כמעט הכול.
נהוג לייחס לאולמרט מידות טובות (כמו הדאגה, המתועדת היטב, אולי היטב מדי, לבני משפחת סגנו לשעבר, שמואל מאיר, לאחר מותו בתאונה), וכן, אני יכולה להבין למה מתכוונים אנשים מסוימים כשהם מתארים אותו כאיש “שרמנטי”.
אבל זה ממש לא חשוב.
אולמרט רודף בצע. הוא נהנתן עד כדי בחילה. הוא מנצל את כוחו ומעמדו לצרכיו האישיים. הוא מושחת!
נו? אז מה? הוא היחיד? יש לו שורה ארוכה של מורים ותלמידים, חלקם עדיין מסתובבים חופשי בחוץ.
יש נהנתנים ממנו, ושקרנים ממנו, ומועלים באמון ממנו.
זה לא העניין.
מה ששונה אצל אולמרט, לדעתי, זה השיבוש לכול אמת מידה של מוסר בסיסי. מבחינתו של האיש הזה, שום דבר לא מקודש.
•
שנה וחצי הייתי כתבת לענייני רווחה בעיתון ‘כל העיר’ ולאחר מכן ארבע שנים וחצי כתבת לעניינים מוניציפלים בעיתון ‘כל הזמן’ (של מעריב) בירושלים – בתקופתו של אולמרט בראשות העיר.
נכון, יש לו אי אלו כישורי ניהול (פחות ממה שמייחסים לו) ויש לו נוכחות (יש שקוראים לזה כריזמה) – אבל מה אלה לעומת הכישורים האחרים, האפלים יותר?
אולמרט הגיע לראשות העיר בזכות ההברקה שנרשמה על שמו לראשונה: ברית עם החרדים. אבל יהיה הרבה יותר נכון לומר, לדעתי, שעל אולמרט רשומה השנאה התהומית של חילונים לחרדים בעיר.
אולמרט ידע בדיוק מה תהיה התוצאה בשטח של הברית הזאת.
לא טובת החרדים (שאיש לא דאג להם עד אז) הייתה לנגד עיניו, ולא הרצון הבסיסי לכרות ברית כדי לנצח (לגיטימי עד גבול מסוים). לטעמי, הוא ידע היטב שלהכנסת החרדים לקואליציה שלו תהיה בעיקר תוצאה אחת – הצפת השנאה כלפי הציבור החרדי בעיר.
“מכירת העיר לחרדים” – זה משפט נוראי שנולד בבית מדרשו החוטא של אולמרט. השנאה לציבור החרדי נותרה עד היום, מורשת לא מפוארת לימיו כאן.
את ההזנחה הקשה בימיו ברחובות העיר העתיקה הוא מיהר לייחס להרגלי הניקיון הקלוקלים של התושבים.
את הזלזול הבוטה שלו בנבחרי ציבור של מפלגות אחרות ביטה בעדינות של צנטוריון רומי, וכינה אותם בשמות גנאי שקשה לחזור עליהם.
היות שמלכתחילה אולמרט ראה בעיריית ירושלים בסך הכול תחנת ביניים ליעד הבא, הוא לא עשה דבר למען הדור הצעיר בה ובימיו הדימום של ההגירה השלילית מהעיר הגיע לשיאים מפחידים.
וכמובן – כולם היו אשמים, כולם חוץ ממנו.
•
על היחס שלו לתקשורת, ובעיקר התקשורת המקומית, אפשר לכתוב דוקטורט. עיתון ‘הארץ’ הקדיש לכך כתבת שער במוסף לפני מספר שנים, כך עשה גם ה’עין השביעית’.
גם אני סבלתי מנחת זרועו (כמעט מילולית, אגב). הרדיפה אחרי, ואחרי מורי ורבי, העיתונאי אייל הראובני מ’כל העיר’, לא ידעה שובע. ולא נרגע עד שעלה בידו, באמצעות קשריו במערכת מעריב, על מנת לסלק את שנינו מהעיתונים בהם כתבנו.
לא היה כול צורך בצעד הזה – זאת הייתה נקמנות מרושעת לשמה.
לכן מבחינתי, מי שנשלח לכלא הבוקר הוא לא רק ראש ממשלה לשעבר שסרח.
הוא במובן משמעותי התגלמות הרעות החולות שפשו בחברה הישראלית – הרשעות, הנקמנות, והרצון להרע בכול מחיר.
• פגי סידור היא עיתונאית בג’רוזלם פוסט