בית הדין הרבני בתל-אביב דחה אתמול (ראשון) את בקשתם של בני זוג ליציאה מן הארץ, לאחר שהתברר כי בנם של השניים מעגן את כלתם למעלה מ-10 שנים, בעוד ההורים, ‘גבירים’ כהגדרת בית הדין, מנסים לשבש הליכי משפט ולהשפיע על ההחלטה בעניין.
הסיפור – הנחשף לראשונה בחרדים 10 – שנפרס בהחלטת בית הדין קשה לקריאה, ומלמד משהו על אופיים של בני המשפחה, המשתייכים לקהילה חרדית-חסידית, וזוכים לשם טוב בקהילתם, בשל היותם פילנתרופים מוערכים.
הסיפור מתחיל בשני בני זוג המתגוררים בחו”ל.
לפני כ-10 שנים ביקרה הכלה את הוריה שעלו לארץ, אך במהלך הביקור לקתה באירוע מוחי קשה, בגינו היא נכה עד לימים אלה.
האשה הנכה ננטשה על ידי בעלה באכזריות. הוא שב לחו”ל ומאז מעגן אותה ומסרב להעניק לה גט. החידה סביב סירובו להעניק גט לאשה נותרה בלתי פתורה, עד לימים אלה.
חרף פסק בית הדין כי הבעל נדרש להעניק גט לאשתו, בחר האיש להתעלם מן הפסק.
בחודש אלול תשע”ד החליט בית הדין לזמן את הורי הבעל, שביקרו בישראל, כדי להבין את “התעלומה האופפת את מניעי הבעל לעגן את אשתו מזה עשר שנים”, כלשון בית הדין.
הרציונל מאחורי הזימון נשען על מידע שהגיע מאגף העגונות בבית הדין, לפיו הורי הבעל מהווים דמויות מפתח בפרשת העיגון האכזרית.
ההורים התעלמו מן הזימון ואף לא טרחו לשלוח הודעה לבית הדין. חלפה שנה נוספת, ובסוכות תשע”ו הגיעו ההורים שוב לארץ – ובית הדין מיהר לזמן אותם שוב.
ההורים נופשים בים המלח
באופן סוריאליסטי הופיעה האשה הנכה בבית הדין, אך חמיה וחמותה בחרו לשלוח עורך דין שהסביר כי הם נמנעו מלהגיע שכן הם יצאו ‘לנפוש’ בים המלח, והזימון לבית הדין לא מתאים לתכנית ביקורם בארץ.
בית הדין, בראשו עומד אב בית הדין המבריק הרב שלמה שטסמן, הודיע באופן שאינו משתמע לשני פנים לעורך הדין, כי אם ההורים לא יגיעו עד השעה 16:00 עם דרכוניהם לבית הדין, יינתן כנגדם צו מעצר להבטחת התייצבות.
האיום פעל וההורים הגיעו, כשהם קובלים בחוצפה על זימונם. הם גם ציינו כי לא הביאו את הדרכונים, וכי הם אינם מתכוונים לעשות זאת.
מה עושים?
מוציאים צו עיכוב יציאה, וצו מעצר אשר יתבטל במידה והדרכונים יופקדו.
צו המעצר פעל את פעולתו, וההורים הסוררים הפקידו את דרכוניהם.
המבקשים כועסים מאוד…
במקביל פנה אב בית הדין למשטרה והגיש תלונה, לאחר שהתברר כי אישיות נכבדה פנתה אליו וביקשה כי יתן ‘יחס מיוחד לגביר הגדול’. עורך הדין של בני הזוג, אף חזר והדגיש כי “ההורים כועסים מאד”.
בית הדין כותב על כך בציניות: “אנו יכולים להבין זאת. הגביר הגדול אשר ‘קונה’ בכספו רבנים וחצרות אדמו”רים סבר לתומו כי אפשר להשפיע ו’לקנות’ גם דיינים, והוא ‘כועס מאד’ נוכח התגלית כי במערכת בתי הדין הרבניים אין משוא פנים בדין ולא ניכר שוע לפני דל”.
בינתיים הציע בית הדין מתווה אשר יסיים את הפרשה לשביעות רצון שני הצדדים, ועורך הדין של ההורים הודה כי היא הגונה.
אלא שאז “הלכו הימים וארכו לכדי חודש ימים וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה”. בא כח ההורים והבעל הודיע כי הוא מושך ידו מן העניין.
בית הדין סבור כי הסיבה לכך נעוצה בהבנה של ההורים כי צו עיכוב היציאה יבוטל במהרה, ולכן הם אינם משתפים פעולה בפתרון חידת עגינות כלתם.
בנוסף קבע בית הדין כי ההורים אינם דוברים אמת כאשר הם טוענים כי אין להם כל ידיעה בדבר המניע של הבן.
בסופו של יום מותירים הדיינים את צו עיכוב היציאה על כנו, ומצפים ליום בו יבהירו ההורים את מניעיו של הבן האכזר, ובכך תותר סוף סוף הכלה מכבלי עגינותה.
“לו רק גילו המבקשים מעט רחמים”
“אנו מוצאים לנכון לסיים בהבהרה”, כותבים הדיינים, “כי בית הדין שלנו רגיש מאוד לזכויות חוקתיות ובכללן הזכות לחופש תנועה. על דרך כלל, אנו אף מקפידים לפרש וליישם את הסמכויות המוענקות לבית הדין על פי חוק שיפוט בתי דין דתיים, תוך שימת לב ראויה לעקרונות חוקתיים.
“עם זאת, אנו סבורים כי תפקידו וחובתו של בית הדין לשחרר עגונות מכבלי עגינותן עולים בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
“במקרה אשר לפנינו, הכרענו לאחר שיקול דעת כי עיכוב יציאה של הוריו של סרבן הגט הוא איזון מידתי שנועד לתכלית שאין ראויה ממנה.
“לו רק גילו המבקשים מעט רחמים וחמלה כלפי כלתם האומללה והעגונה והיו מסייעים בפתרון חידת העגינות, עיכוב היציאה היה מבוטל זה מכבר, ואולי גם יכולים היינו לשמוח בהתרת כלתם מכבלי עגינותה”, חותמים הדיינים.