כסף, קדושה, מדבר • הטור של סיון רהב מאיר

  ביום שני שוב התפצלו הכותרות הראשיות של החרדים ושל החילונים – הר מירון מול כיכר רבין. התרגשות שיא בשתי הילולות ענק שונות בשני מוקדים בישראל. ההשוואה נראית מיותרת, בעיקר בגלל הנטייה של כל צד לגמד את השני ולטעון – באותה רמת להט ושכנוע – שמדובר ב”עבודה זרה, הבל הבלים, יציאה מפרופורציה”. עם זאת, יש לפחות תחום אחד שבו מתפתח דמיון מטריד בין שני התחומים, בין הספורט לקדושה.

אחת בלילה, בין שבת לראשון, הר מירון. הפער בין תחתית ההר לבין קצהו – בלתי נתפס. למעלה, ליד הקבר, נמצאים רבבות בהדלקות המסורתיות של האדמו”רים. הם עומדים באווירה שקטה ורצינית, ושרים בכובד ראש ניגונים עתיקים ונוגים שאותם מתחיל כל פעם מחדש האדמו”ר, שיר אחרי שיר. ואז מגיע רגע השיא. האדמו”ר ניגש להדליק את המדורה והאווירה משתנה באחת. שירי הנשמה העצובים מתחלפים במזמורי ל”ג בעומר והקהל קופץ יחד תוך שהוא שר את המילים “ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי”. בית אחרי בית שרים ההמונים פיוטים קבליים ועמוקים על תולדות חייו של רבי שמעון, אחת הדמויות העוצמתיות במקורותינו. אל הקסם הזה נמשכים גברים, נשים וטף, מכל המגזרים, שספק מציצים מבחוץ בסקרנות על ההתרחשות, ספק משתתפים ומתרגשים בעצמם.

אבל כדי להעפיל לשם, למעלה ההר, צריך לטפס. והעלייה התלולה אינה החלק הקשה בטיפוס, אלא ההתמודדות עם ה”מסחרה”. עשרות דוכנים קולניים ורועשים ניצבים שם, כשכל רמקול מתחרה ברעהו בניסיון למשוך תשומת לב. השנה נדמה שנשברו שיאים. הפעם לא רק עמותות מפורסמות ביקשו שם תרומות ולא רק עמותות שנראה שהוקמו לצורך הלילה הזה בלבד. הפעם בלט גם המיתוג. שורת גורמים מסחריים קנתה שטחים והקימה מתחמים לקידום מכירות. האוהל הראשון שבו נתקלתי היה של פלאפון, שהציעה לציבור מתחמים להטענת הסלולרי עם שילוט ענק: “הטענת? אשריך!” אחר כך הגיע דוכן ענק של קופת חולים “כללית” שהזמין את “כל ילדי החלאקה היקרים” לבוא, להצטלם, להירגע מהנסיעה הארוכה ולקבל תמונה שלהם למזכרת על מגנט. בהמשך המסלול חיכה מתחם “עישון ואתנחתא”, עם לוגו ענק של חברת הסיגריות .Royal

בכותל המערבי אין זכר למראות כאלה, והמשטרה נלחמת שם אפילו בקבצנים בודדים. כמה הזוי לדמיין את “סלקום” מנסה להשתלט על הכניסה לכותל, עם הגברה רועשת. אז במה חטאה מירון? למה מי שמגיע להתפלל ולחוות צריך להגיע ליעד עם כאב ראש, אחרי שסירב לעשרות הצעות מסחריות וקבצניות? לאחרונה החליטה ועדה מייעצת על העברת האחריות על מירון לידיה של חברה ממשלתית חדשה. זו הזדמנות לעשות חסד עם יותר ממיליון המבקרים שמגיעים לאתר הזה מדי שנה.

אחרת, בקרוב, נגיע להילולת רבי שמעון אלקטרה בר יוחאי.

  גם פרשת השבוע, פרשת “במדבר”, מתייחסת לקשר שבין תורה לבין כסף, או יותר נכון לחוסר הקשר שצריך להיות בין השניים. התורה ניתנה במדבר סיני, רחוק מאוד מכל ריכוז אנושי ואורבני, וזה לא קרה במקרה.

פרשנים רבים עסקו לאורך השנים במיקום יוצא הדופן הזה שבו קיבל עם ישראל את זהותו – לא בבית המקדש, אפילו לא סתם בירושלים, אלא בשטח ניטרלי וחסר זהות.

אחד המדרשים שואל ועונה כך: “למה במדבר סיני? כשם שהמדבר הוא חינם לכל באי העולם, כך דברי התורה חינם הם”. כלומר – התורה ולימודה אינם בבעלותו של איש ולא רשומים בטאבו. הם לא שייכים לעיר מסוימת או לקבוצה מסוימת בעם, אלא הם נחלת הכלל. הם לא עולים כסף, וכל מי שרוצה יכול לבוא וליטול את חלקו. בנוסף, פרשנים רבים מסבירים כי המדבר מלמד על ענווה, ניתוק מחומרנות ושפלות רוח, שהם המאפיינים של הגישה הנכונה כלפי התורה.

על פניו הדברים נשמעים נפלא ומציגים את התורה כאוצר אוניברסלי. חסר רק דבר אחד: הרצון לעסוק בתורה. כמה דורות אחרי מתן תורה, חז”ל לא התביישו להכריז כך: “בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר סיני ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף… וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה”. כלומר, הם איבחנו נטייה של בני דורם לאהוב את התורה, אבל מרחוק, ולהשאיר אותה במדבר מבלי לעסוק בה בפועל.

  במדינת ישראל המתחדשת, יש לפחות שני ביטויים בולטים ל”מדבריות” שמתוארת בפרשה:

מצד אחד, הביטוי “לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה” הפך לניב מוכר. הנאמנות של עם ישראל לאורך 40 שנות נדודים במדבר הפכה למטבע לשון שכבר תיאר מסלולים מפרכים רבים בימינו. מנחם בגין אף הודה בנאום הניצחון שלו ב־ 77 ‘ לרעייתו עליזה על “לכתך אחריי במדבר, בארץ זרועת מוקשים”.

מצד שני, מגילת העצמאות שלנו נפתחת בהצהרה שעומדת בסתירה גמורה לכל מה שתואר לעיל: “בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית”. אופס. אברהם אבינו יצא לדרכו מהעיר חרן שבאזור עיראק, בני ישראל ירדו למצרים והתחשלו שם, ואת התורה הם קיבלו במדבר סיני. יש אפילו מדרש חתרני שלפיו התורה ניתנה בכוונה מחוץ לארץ ישראל, כדי שכל הלאומים והאומות ירגישו שיש להם חלק בה, וכדי שהיא לא תהיה עניין יהודי־לאומי בלבד. עם ישראל, מכל מקום, הגיע לארץ ישראל כעם מגובש עם עבר משותף וזהות ברורה. יסלחו לי בן־גוריון ושאר החותמים על המגילה, אבל הנוסח הנכון הוא: במדבר קם העם היהודי.

  בחגים, מועדים ותאריכים סמליים שונים יש נטייה ציבורית־תקשורתית לדבר לא על הטוב שהתרחש אלא על מה שרע באותו היום. בפסח, למשל, מקטרים על עודף קלוריות ומחסור בחמץ. בל”ג בעומר מלינים על העשן וזיהום האוויר מהמדורות. בט”ו באב ו/או בוולנטיינז דיי מפרסמים את אחוזי הגירושים, ובחגי תשרי סתם מתלוננים על עומס החגים. התחזית ליום רביעי הקרוב, אם כן, יום שחרור ירושלים, היא שלל קינות על מצבה של העיר.

הסטטוס היהודי:

“ירושלים. מקום שהכל זוכרים ששכחו בו משהו, אבל הם אינם זוכרים מה שכחו” (יהודה עמיחי)

הטור של סיון רהב מאיר מתפרסם בידיעות אחרונות