מי שלא רצה בכנסת את השר סילבן שלום, יקבל את ג’ודי מוזס

לאחר שנים של השפעה מכריעה ביותר על המערכת הפוליטית והמדיניות, נפרד השבוע סילבן שלום מהכנסת ומכיסא המינסטר.

סילבן הגיע לתודעה הציבורית כאשר הפך ליו”ר חברת חשמל. בעת ההיא, החל להיבנות מחנה סילבן שלום. המחנה נרשם ונבנה סביב הבית בבאר שבע ומשם התפשט לכיוונים רבים.

סילבן היה, ללא ספק, הבטחה פוליטית. במשך שנים הוא ידע להיות נדיב ואכזר. לשיא הגיע כאשר התמודד מול נתניהו, לאחר הפילוג עם קדימה.

מיד לאחר התבוסה בבחירות 2006 קרא תיגר על מנהיגותו של נתניהו. למרות שזה האחרון יכול היה לדחות את התמודדות על ראשות התנועה, בוקר אחד הוא הודיע על בחירות מקדימות להנהגת הליכוד.

סילבן, שהבין כי הוא הולך להפסיד, יצא בהצהרות שבהם כינה את הליכוד “מפלגת הבעת'”. בהמשך ידעו סילבן ונתניהו הרבה עליות ומורדות.

בעת הבחירות לנשיאות צצה פרשה ראשונה, ממנה יצא סילבן בשלום. כלומר, בז’רגון הפוליטי הייתה זו מכה קטנה בכנף.

לאחר הבחירות לנשיאות, סילבן התכנס בתוך עצמו ורבים ראו אז שאלו הימים האחרונים של סילבן בפוליטיקה.

קיץ 2014.

על הספסל החלה להתחמם ג’ודי רעייתו. ג’ודי ניהלה שיחות וכן החלה להופיע בכנסים. הייתה אווירה שמתחלפים התפקידים במשפחת שלום.

טפטופי טיפות של מידע החלו לחלחל לשטח של הליכוד. פעילים ממחנה סילבן החלו להתייצב מאחורי ג’ודי, לקראת התמודדות אפשרית. אך עם התקרב הבחירות, יצאה הבהרה: סילבן ממשיך ולא מתכונן לפרוש.

קרוב לוודאי שבדיעבד, אם היה פורש בעת ההיא, היה יושב בשקט וג’ודי הייתה בכנסת היום.

מה שמעניין הוא: האם עכשיו ג’ודי תוכל להיכנס ולהתמודד או שהפרשה הזאת סוגרת את הדלת גם עבורה?

בכל מקרה ג’ודי מנהלת קרב והיא מגינה על סילבן. יש כאלה שבאים ומגנים אותה, אך מנגד יש הרואים בהגנה שלה על בן זוגה צד חיובי.

העתיד יוכיח מה יקרה.

בכל מקרה, ההערכות הן שג’ודי תכנס למשחק. השאלה האם בליכוד או במפלגה אחרת. ההערכה שלי היא שיש סיכוי גדול מאוד שהיא תתמודד בליכוד ותצליח להתברג להנהגת הליכוד.

כך ייצא, שמי שלא רצה את סילבן יקבל את ג’ודי.

פרימריז מיותרים 

בשבוע שעבר נתבשרנו שנתניהו רוצה בחירות מקדימות לראשות התנועה. מבחינה אחת, זה נראה טוב ויפה. יש לו הזדמנות לקבע מנהיגות בתוך הליכוד – אז יש הגיון. זה כבר נעשה בעבר. אך יש משהו רע בהקדמה הזאת.

אם בעבר, ניקח את התקופה שהליכוד היה 12 מנדטים, אז סילבן שלום קרא תיגר על נתניהו ודרש בחירות. כולם סברו שנתניהו פוחד מבחירות מוקדמות.

נתניהו הכריז אז על בחירות – וסילבן ברח. נתניהו התמודד מול דני דנון, שלא היה חבר כנסת, ומול פייגלין. אז זה היה נכון.

אך מה יש לנו היום? ראש ממשלה שלא מאותגר על ידי טוענים לכתר. כל המתמודדים שרוצים להחליף אותו מדברים על היום שאחרי, פרט לגדעון סער שמדבר על עכשיו כבר יותר משנה, אך בכל עת, כאשר הבין כי הוא לא יכול לנצח – ברח מהתמודדות.

כך כאשר הודיע על פסק זמן וכך עכשיו, כאשר נתניהו פתח לו את האפשרות להתמודד על הבכורה.

סער נשאר לשבת על הספסל. הוא צייץ או כתב סטטוס שהוא לא במשחק, ומנגד הריצו ספין שהוא יקים מפלגה. כחלון הגיב השבוע הזה ואמר שמבחינתו אין בעיה אם גדעון ירוץ איתו. אני לא רואה את סער רץ כמספר 2 של כחלון. הוא באמת מאמין שהוא רק מספר 1.

ומול כל זה נתניהו טועה, כאשר הוא הולך לבחירות מקדימות. בחירות כאלה עלולות לאותת לשותפים של הקואליציה כי צריך להתכונן לבחירות, ואווירה כזאת לא בריאה לניהול ממשלה שהצליחה להעביר תקציב, מתווה גז ונראית ממשלה קטנה, אבל יציבה.

לכן נתניהו טועה כאשר הוא מרעיד את אמות הסיפים של הקואליציה – כאשר התוצאה ברורה בין אם הבחירות יהיו עכשיו או בעוד שלוש שנים.

שמעתי את בוז’י שטוען את אותה טענה, אך אני רק מזכיר לבוז’י שלפי תקנון המפלגה היו אמורות להיות בחירות תוך 14 חודש מרגע ההפסד בבחירות האחרונות. בוז’י, עליך קוראים תיגר, אך אתה בחרת לא להתמודד באומץ, אלא דחית את הבחירות המקדימות בשנתיים.

הבחירות ליו”ר מרכז

אנחנו נמצאים בישורת האחרונה של המאבק הזה. חיים כץ נראה כמועמד המוביל, אחריו נמצאים הנגבי ואמסלם.

חיים כץ נהנה מיתרון של הכוחות הממוסדים בליכוד: הקבוצה שלו, חלק גדול מהמתיישבים תומכים בו, וכן בימים האחרונים אנו עדים שגם בקרב המייסדים חיים מצליח לקבל תמיכה, במקום שהיה אחד ממרכזי התמיכה של הנגבי.

הנגבי עובד בשקט ובקור רוח, אינו מגיב להשמצות, ופונה בעיקר באופן אישי. להנגבי יש תמיכה מסורתית אצל יוצאי תימן בליכוד, וכן במייסדים שעוד רואים בו הבן של גאולה.

אמסלם נהנה מתמיכה של בסיס הקבוצה הירושלמית והציר של שמעון סוסן, ובשל הפעילות שלו בשנים האחרונות להחזרת הכוח למרכז.

ההערכות הן שככל שיעלה אחוז הצבעה היתרון של חיים כץ ישחק. במידה ואחוז הצבעה יישאר נמוך היתרון של חיים יהיה ברור.

קרן חדשה ישנה של שנאה

השבוע היה פרסום מטעם הקרן החדשה על שרת “השנאה” איילת שקד.

מה שמדהים הוא: כיצד כל אושיות החוק במדינה לא נעמדות על הרגלים לנוכח גוף שמקבל כסף ממדינות כמו שבדיה ומנהל קמפיין הסתה כנגד שרה בממשלה.

• הטור מתפרסם ב‘ליכודניק’