1.
לאיש אין ספק שהשבוע הצליחו המפלגות החרדיות להסיר מעלינו את חרפת ‘גזירות לפיד’.
לאיש גם אין ספק שמדובר בהישגים קואליציוניים של שתי המפלגות החרדיות – ש”ס ויהדות התורה (אגו”י ודגל התורה).
לכן קצת צרם לי כש’יתד נאמן’ קשר כתרי תהילה לראשה של ‘דגל’ בלבד, מבלי לאזכר ולו במילה את האחות הספרדית.
ארבעה מרואיינים גייס הכתב יהודה יעקובי, ואיש מהם לא הזכיר במילה אחת את ש”ס, או את העומד בראשה השר אריה דרעי.
“השבוע התבשרו ראשי הישיבות על ידי מנהלי הישיבות כי באמצעות אותם שלוחים נאמנים העושים כל שבכוחם למען עולם התורה והישיבות ובראשם ידידנו הנעלה שלוחא דרבנן על ידי מרנן ורבנן מצוקי ארץ ח”כ הרב משה גפני היו”ר יו”ר ועדת הכספים” – צוטט הגאון רבי גבריאל יוסף לוי, ראש ישיבת באר התורה.
“והוא יודע כמה הקושי היה גדול, ולכן פעילותו של הרב גפני היו”ר למען תינוקות של תשב”ר היא זכות מיוחדת” – הרב הגאון רבי מאיר מונק, מנהל ת”ת תורת אמת ב”ב.
“ידידנו הנערץ ח”כ הרב משה גפני היו”ר שפעל בכל העניין הנחשב הזה לשם שמים” – רבי אלחנן ויסבורד ראש רשת הכוללים ‘יששכר באהליך’.
“במשך כל השנים עומד ח”כ הרב גפני היו”ר לימין כל הסמינרים” – הרב עזריה הלסדהיימר, מנהל הסמינר בפ”ת וחבר הנהלת איגוד הסמינרים של בית יעקב.
ב’יום ליום’, לעומתם, היו רחבי לב הרבה יותר (אז נכון שש”ס לא נוטלת אחריות על הכתוב בעיתון, אבל אין ספק שרוח המפקד שורה, והפעם רק לטובה): “בשבוע שעבר נועד השר הרב אריה דרעי עם ליצמן וגפני, וניסה לטכס עצה איך לצאת מהמשבר שממנו סובלים מאות מוסדות תורה בישראל..(הכתב חיים טריקי).
“בעיצומה של ההכנות לחופת בתו של יו”ר תנועת ש”ס השר הרב אריה דרעי, כשרבנים ועסקנם מכל קצוות הקשת ניגשים בזה אחר זה לברך את ‘חתן השמחה’, ניגש יו”ר ועדת הכספים ח”כ הר’ משה גפני למרן ראש הישיבה חכם שלום כהן שליט”א ולחש: “אני רוצה שכב’ הרב יידע שהיום העברנו בוועדת הכספים את כל הכסף לתקציבי הישיבות, כולל התקציב הרטרואקטיבי מתחילת השנה..
“עוד בשבוע שעבר נועד השר הרב אריה דרעי עם ליצמן וגפני…”
2.
יפה הציגה ט’ כץ את המפה הפוליטית במפלגת הליכוד.
האם הכרזת ברקת על הצטרפותו לליכוד היא זו שדחקה בנתניהו להקדים את הפריימריז? – היא שואלת, ואז משיבה, בעזרת פרשנים.
“ובכן, הכרזת ברקת על הצטרפות לליכוד אינה אפילו מכה קלה בכנף של נתניהו. בכירים בליכוד דוחים על הסף את הטענה כי הרצון להימנע מעימות נגד סער או ברקת, הם שהובילו את נתניהו לשקול להקדים את הבחירות. ‘מי שחושב שגם בעוד שנה ברקת או סער יכולים לנצח את נתניהו, כנראה אינו מכיר את הליכוד’, הם מדגישים.
“ברקת, כך מסבירים הפרשנים, מצוי בתחילת דרכו. אפילו נתניהו הפרנואיד אינו חושש ממנו. משרד ראש ממשלה גדול בכמה מספרים על ראש עיר.
“עומד לו ראש עיר בדימוס ושוטח את הרזומה שצבר: ‘ניהלתי עיר גדולה, מורכבת, מסובכת, רבת מגזרים ושכבות סוציואקונומיות’. אין מה לומר, כל מילה נכונה, ומדובר בניסיון מוניציפאלי מרשים, ועם הכול, ראשות ממשלה היא משחק אחר לגמרי, במגרש של הגדולים. עם כל הכבוד לראשות עירייה הרי שהעומד בראשה לא צבר ניסיון בעבודה פרלמנטרית ולא השתפשף במנגנון של המפלגה. הוא גם לא השתתף בישיבות קבינט ולא בישיבות ממשלה..
“אין תקדים של ראש עיר שצונח היישר מכס ראשות העיר לכס ראש הממשלה ומצליח בתפקידו’, אומר היועץ האסטרטגי ליאור רוטברט. ‘אני מתקשה לראות את ברקת מתמודד בפריימריז ומזנק מידית לתפקיד יו”ר מפלגה גדולה’.
“יש לזכור: אהוד אולמרט חנה בתחנות רבות מאז היותו ראש עיריית ירושלים וכיהן במגוון תפקידים לפני שהיה לראש ממשלה”.
כל מילה, פנינה.
3.
קצת צרמו לי דברים שנכתבו השבוע במאמר המערכת ב’יתד’, מאת הרב צבי רוט.
דווקא בשבוע בו הלכו שועלי קצה, שמנסים לכרסם בכרם, והפגינו הפגנה מבישה נגד חוק הגיוס בו תמכו כל גדולי ישראל, חסידים כליטאים, דומה שאין להתייחס לקומץ כאילו הוא מעיד על הכלל.
השבוע פורסם בערוץ 10 קטע וידאו בו נצפית קבוצה הזויה במהלך חתונה, כשהיא מפזזת שירי נקם, תוך שהאנשים מניפים בידיהם כלי נשק.
מאחר ומדובר בקומץ קיצוני, קשה לומר שהם משקפים את רוח הציונות הדתית.
במאמר המערכת מציין הכותב: “יכולים אנו לראות בעליל את גידולי הפרא של הימין הקיצוני, אלו שחונכו מנערותם על ברכי ‘ראשית צמיחת הגאולה’ ועל מהותה של מדינת ישראל כ’מבשרת פעמי משיח’. והנה כאשר מדינת ישראל אינה ‘מסתדרת’ עם השקפת עולמם, הם מנהלים נגדה ונגד מערכת חוקיה מלחמת חורמה..
“קשה לשכוח את תגובות הזעם של בכירים במחנה הציונות הדתית בעקבות גירוש היהודים מגוש קטיף, כאשר החלו לפקפק בתמיכתם במדינה הציונית. היו שהרחיקו לכת וקבעו ששוב אין לומר את ‘התפילה לשלום המדינה’ בבתי הכנסת הד”לים, מאחר שהרעיון הציוני פשט את הרגל”.
כמדומני, שהתייחסות לקומץ קיצוני הזוי כדי להטיף לקבוצה כולה, רחוקה מלהיות הגונה.
יש לנו כל-כך הרבה ביקורת השקפתית על הציבור הציוני-דתי, עד כי אין צורך להשתמש בקומץ (שהציונות הדתית כולה מתנערת ממנו), כדי להטיף באמצעותו מוסר.
4.
האם דני דנון, שגריר ישראל באו”ם, תמים?
שימו לב לדברים שאמר בשיחה עם כתב עיתון משפחה ישראל יוסקוביץ:
• אתה מודע לכך, אמרתי, שמונית לתפקיד רגיש רק בשל אילוצים פוליטיים?
תשובת דנון: “אני שמח לתקן אותך. ראש הממשלה בחר בי לתפקיד כי הוא ידע שאני האיש הנכון במקום הנכון, ואני אלחם נגד חורשי רעתנו באו”ם”.
בחור טוב, דני.
5.
אהבתי את סיפורו של יוסי אליטוב בטורו במשפחה.
“השבוע, במהלך פגישה עם עוד פעיל מטעם עצמו, ניגש אליו אחד מיועציו הקרובים ולחש באוזנו: ‘האיש שאיתו אתה יושב עכשיו הוא ‘כלומניק’. מה אתה משקיע בו?’ בתגובה, לפיד נעץ במקורבו את חיוך מיליון הדולרים שלו והגיב: ‘בסדר. גם אני כלומניק ותראה מה יצא ממני. לעולם אל תזלזל בכלומניקים’.
“כלומניק או לא- המקורב הבין סופית שמדובר באסטרטגיה. כל דכפין ייתי ויפגוש את לפיד החדש, החייכן, שופע האנרגיות החיוביות”.
אגב, דווקא ככותב שהוא חב”דניק, הייתי מצפה למחמאה על כך. והוי מקדים בשלום כל אדם הוא ציווי לכל אדם חרדי, ובטח כשמדובר בחב”דניק. נסו פעם ללכת בכפר חב”ד, ברכות השלום שתקבלו מזרים לגמרי תפתיע אתכם… עד שתתרגלו.
לכן (כמי שמקפידה לומר שלום למחלק הסנדויצ’ים, למכינת הקפה או למלצרית), פחות אהבתי את המשפט הבא:
“הקמפיין הזה מוביל את לפיד למחוזות של גיחוך. הוא לוחץ ידיים לכל עובר ושב, בסגנון האמריקני: מהמאבטח בכניסה, דרך מחלק הסנדויצ’ים בוועדה ועד למתדלק בתחנה”.
יוסי, אולי השתתפותו של יאיר בכמה אירועים חב”דיים בכנסת השפיעה עליו?
6.
נגעה לליבי מאוד הכתבה במשפחה על חקירות השב”כ.
נכון שכולנו נחשפנו לסרטון מ’חתונת השנאה’, שזעזע את הלבבות, ובכל זאת, לב יהודי לא יכול לקרוא על חקירות בעינויים, מבלי לגנות אותן בליבו.
לא שלא הביאו את תגובת השב”כ (אהרן גרנות בכתבתו: “בשב”כ, כמובן, זועמים. ‘מכפישים אותנו’ אומרים החוקרים בשיחות סגורות, ‘אנחנו נותנים את כל ימינו לבטחון המדינה וזה מה שאנחנו מקבלים'”).
ובכל זאת, אומרים, שאין עשן בלי אש.
תחת הכותרת ‘תכירו: שיטות החקירה’, מפרט הכתב הצבאי של העיתון, אליעזר שולמן, את השיטות. “שיטות החקירה… אינן קלות. על פי עדויות של נחקרים בעבר חוקרי השב”כ החזיקו עצירים תלויים באוויר כשפניהם לקרקע בשיטה שמכונה ‘הגשר התלוי’.
“‘בתנוחה זו החלו החוקרים להכות אותו בידיהם ובאמצעות מקל מכוסה בד’, נטען’.
“שיטת חקירה אחרת מכונה ‘תרגיל התעמלות’ או ‘בננה’: מכריחים את הנחקר להדק את שתי רגליו אל רגליות הכסא, כשמשענת הגב מימינו, ומאחורי גבו אין משענת. החוקרים דוחפים את גבו של הנחקר לאחור עד הוא מגיע לזווית של 45 מעלות ומבקשים ממנו ‘להתעמל’. כל גופו מכופף בצורת קשת. ‘זה גורם לכיווץ של שרירי הבטן ולכאב בלתי נסבל'”.
לא נמשיך, אבל התיאורים רבים.
מזעזע, כבר אמרנו?
7.
הייתי מציעה לכם שלא לזלזל בשורה הבאה, בטורו הפוליטי של מ’ כרמלי בעיתון המודיע.
אחרי שהוא מתאר את אירוע הליכוד-יאדה שיתקיים באילת, ואת הקלפי שתוצב שם כדי לנחש בעזרתה את רשימת החברים לכנסת הבאה – הוא מסיים במשפט שחשוב להפנימו.
“כמעט כל חברי סיעת הליכוד, שרים וח”כים, אישרו את השתתפותם. הסיבה לכך היא לא התחככות עם חברי המרכז, אלא (ואולי בעיקר) הקלפי שתוצב שם.
“במהלך הכינוס יוכלו חברי המרכז ומתפקדי הליכוד באי האירוע להרכיב – באופן וירטואלי כמובן – את הרכב רשימת הליכוד הבאה לכנסת וכן לבחור את יו”ר התנועה.
“כדי להפוך את התחרות למעניינת יותר, תתקיים הצבעה מיוחדת לראש הליכוד ללא שמו של נתניהו. מכאן ברור מדוע משה יעלון, ישראל כץ, גלעד ארדן וגדעון סער יזיעו כל הדרך לשם”.
והנה המשפט המסיים:
“אגב בקלפי כבר יהיה את שמו של ניר ברקת, המועמד החדש שאמנם הודיע השבוע שלא יתמודד נגד נתניהו, אבל על הפרת הצהרה כזו לא הולכים לכלא”.
אז אם ראש הממשלה בנימין נתניהו סבור שאין כל איום משמעותי בברקת, ראוי לו שיפנים: גם עזרא סיידוף, להבדיל, נראה תמים כשנכנס לעבוד בבית ראש הממשלה.
באיום מבחינים רק אחרי שהוא הפך לאיום. לא רגע אחד לפני.
אבל חכם, רואה את הנולד…