למה אבא הורה לבקר את פפי וממי

המספר שעל הצג הבהיר כי מדובר בשיחה מחו”ל, ואכן קולו של אבא עלה ממנו כשהוא חמור ורווי צער: “פפי וממי (-סבא וסבתא בצרפתית, א.ה) מגיעים לארץ בשבוע הקרוב. אני מבקש שתלך לראות אותם, מי יודע כמה זמן נשאר להם…”

היה קשה לי לשמוע את זה. בכל זאת, סבא וסבתא והרוך הנלווה אליהם. אם לי היה קשה, אצל אחותי יצרה ההודעה סוג של פאניקה שהזכירה את האווירה בפריז אחרי המתקפה באולם התיאטרון.

היא פרצה בבכי, העלתה זכרונות מרגעים קטנים שחווינו איתם, והוציאה ממני הבטחה כי נלך לבקר את המנוחים ביחד במלון של פרוש בירושלים.

הייתי אז בן 16. ממי ופפי, היו אז כבני 70. ביקרתי את הזוג המבוגר שנראה היה מאושש למדי, ובירר אצלי על טיולים מעניינים בירושלים.

עזבתי אותם בתחושה שמילאתי את חובתי כנכד ונפרדתי מהם כפי שצריך. אחותי ביקשה מהסבא שיברך אותה, ויבבה קלה פרצה מגרונה כשהסבתא נפרדה ממנה לשלום.

שנה מאוחר יותר הגיעו ממי ופפי לחתונה של בן הדוד ראפאל (-רפאל בצרפתית, א.ה), והטלפון מאבא הגיע במהירות: “אני מבקש שתשתתפו בחתונה”.

למה? שאלת בתמימות, ואבא השיב בקול קשה: “ממי ופפי יגיעו, מי יודע אם זה לא הביקור האחרון שלהם בארץ, אתה יודע שהם כבר לא צעירים…”

אני ידעתי את זה, אחותי ידעה את זה, רק ממי ופפי עצמם, מסתבר, לא היו מודעים לכך.

מאותו יום הם ביקרו בארץ כעשר פעמים, התארחו אצל הנכדים הרבים, חילקו כמו תמיד כסף ומתנות, למרות שלא תמיד היה להם, וגם היום – כשהם בני למעלה מ-90 בלי עין הרע ולאורך ימים, הם מגיעים מידי שנה לארץ.

לא מזמן הם היו באנגליה, והשמועות מרננות כי הם חגגו גם בספרד.

בפעם הבאה שאבא מתקשר ומזכיר לי כי מדובר באנשים מבוגרים, ש’מי יודע אם נזכה לראות אותם שוב’, אני אזכיר לו שבעשרים שנים האחרונות נסעתי פעמיים בלבד לחו”ל, ושממי ופפי באופן די מביך שולטים באזור הדיוטי פרי, ויודעים לכוונן את המושב של המטוס הרבה יותר טוב ממני.

אשת הרב העצור

ידיעות ותיאורים פלסטיים אודות רב חשוב בירושלים שביצע מעשים חמורים הציפו את הרשתות החברתיות בשבוע האחרון, ועוררו זעם אצל כל מי שנחשף לכך.

הסיפור, צריך להודות, עדיין לא קיבל כל מקור רשמי, אך ה’שמועות’ העלו תמיהה בלתי פוסקת: מדוע ‘התפוצץ’ הסיפור עשרים שנים אחרי? מדוע שתק הקרבן במשך אותן שנים ארוכות?

התשובה, כך על פי כתב האישום, מטרידה כמעט כמו ההתעללות עצמה: הקרבן-האשה חיה בתחושה כי אין לה זכות להתנגד לדרישותיו וכי עליה למלא את כל פקודותיו.

מדוע חיה האשה בתחושה כזו? האם היא עצמה סובלת מהפרעה נפשית, או אולי, החברה בה גדלה לא העניקה לה את הכלים הנפשיים להתמודד עם מפלצת מן הסוג אתו התחתנה?

אפשר שמהרחוב הסובב אותה לא למדה כי כאשר חיים עם מטורף, גם אם הוא נמצא בסטטוס של רב בכיר, יש מצווה לפנות במהירות אל המשטרה החילונית הקרובה?

אלו יודגש, רק תמיהות, עדיין לא קביעות. אלו יתבררו בהמשך.

הכירו את ילדי תרשיש

אחד הרגעים הנוסטלגיים היפים מגיע כאשר נתקל הנך בספר ילדות, שהשפיע על חייך, הותיר בך זיכרון רחוק, ובמשך עשרות שנים אזל מן השוק – עד לרגע בו צץ הוא מולך מחדש.

כך, למשל, היה כאשר נתקלתי בספריו הבלתי מצונזרים של הרב להמן (המוצא הישר של חנות המחזיקה את ספריו מתבקש להודיע ויבא על שכרו), וכך היה כאשר מצאתי לפתע בספרייה את הספר ‘בן תורה’ של הסופר מרדכי שי.

השבוע  היה זה כשנכחתי במכירת רחוב שהציעה את הספר ‘ילדי תרשיש באי הבודד’ בהוצאה חדשה, ובבת אחת נזרקתי כמעט 30 שנה לאחור.

שבעה ילדים ישראלים, דתיים, ניצלים מספינה טובעת ומגיעים בסירת הצלה לאי בודד. השבעה עוברים הרפתקאות ודילמות חברתיות, עד להצלתם המופלאה.

עד כאן הקונספט מוכר מספרי ‘איים בודדים’ נוספים.

אלא שאצל ילדי תרשיש (על שם האי אליו הפליג יונה הנביא מנמל יפו), השהות באי הבודד מלווה באין ספור נסיונות על רקע אמונתם הדתית ורצונם הבלתי מתפשר לשמור על מצוות היהדות, ללא כל הנחות.

כך הם מתמודדים עם שאלת הטלטול והקמת עירוב, הכנת שופר ומיץ ענבים לקידוש, שאלות אמוניות וקריאת פרשת שבוע, ציון מועדי ישראל והקפדה על תפילות ושיעורי תורה.

גם הפולמוסים החברתיים מוארים בזרקור של תורת ישראל וצדק יהודי, והקורא הדתי לא יכול שלא להזדהות עם לבטי הילדים.

הפשטות בה מסופרים קורותיהם של שמיל, דני, טלי, גלעד, רינה, שולי, ושלום, מכמירה לב, וגם אם מדובר בילדים ובילדות שמשתייכים [ככל הנראה] לציבור החרד”לי – הספר מומלץ לכל ילדי החיידרים ובנות בית יעקב.