מה רוצה אמנון לוי מהגרושות החרדיות? • טורה של מירי שניאורסון

נירה דוחפת עגלת תינוקת אדומה עם גלגלים גדולים לבית הקפה הכשר השכונתי, כל-כך צעירה, מטפחת מסובבת וקשורה בכישרון אומנותי על ראשה. מטפחת שאינה מותירה ולו שערה אחת גלויה. עיניה פעורות בתמימות ילדותית וסומק טבעי בלחייה.

נירה (23), היא ילדה יפה ועדינה מיישוב דתי בצפון הארץ. היא נכנסת לפגישה עם יועצת.

היועצת מרימה את השמיכה בעדינות מעל התינוקת המתוקה שבעגלה, שואלת אם אפשר?

“בטח”, עונה נירה בצחקוק נבוך.

למראה פניה המחייכות של הקטנה, עולה התהייה באוויר: מה אשמתה של הילדה בת החודשיים שאימה כבר גרושה. אט אט נפרש מול עיני הצוֹפָה סיפור קשה של התעללות. סיפור מצמרר של אלימות. סיפור עם המון כאב ובעיקר אשמה. שק מלא באשם המכביד על כתפיה הצנומות של האישה הצעירה היושבת מול היועצת.

נירה הגיעה לייעוץ והכוונה תעסוקתית דרך ארגון המסייע לנשים מסורבות גט וגרושות שומרות תורה ומצוות. תפקידה של היועצת הוא להעצים אותה. ללוות אותה ולתת בידה את הכוחות והכלים לנקוט יוזמה עצמאית ולהקים את העסק שיפרנס אותה.

אך לפני הכל, יש צורך לנער מעליה את האשמה. בשונה מנשים אחרות המסתייעות על-ידי הארגון, היא כבר קיבלה את הגט המיוחל.

אבל… היא לא מעיזה לשנות את הסטטוס שלה במרשם האוכלוסין. עד עתה אפילו לא סיפרה לשכנה או לחברה טובה שהיא גרושה.

האפשרות שנירה תסלח לעצמה נראית כרגע מאוד רחוקה. המשפטים שהיא מוציאה מהפה מקוממים.

“איפה הייתי?”, “איך לא ראיתי שהוא כזה?”, “איך לא שמתי לב לסימנים?”, “למה לא קמתי והלכתי מייד כשהבחנתי בהם?”

ראשה הצעיר מלא בשאלות הרות גורל והאשמה מקיפה ומלפפת את ראשה בדיוק כמו הספק מטפחת, ספק תרבוש שהיא עוטה לראשה. השאלות מעיקות ולא נותנות לה מנוח.

נכון שהמשימה של נירה והיועצת בעבודתן המשותפת תהיה למצוא הזדמנות לתעסוקה עבור נירה. אין ספק שהעוצמות נמצאות וחבויות בה. כל שצריך הוא לפתוח עבורה את השמים, לנקות את האשמה המכרסמת כתולעת ולהכין אותה לראיון עבודה.

 המזבח בוכה

פעם כשהייתי מספרת שכמה מחברותי הטובות ביותר הן גרושות, היו רבים בסביבתי שהרימו גבה. מי יודע, אולי חשבו שזה מדבק… היום עושים על זה כתבה בפריים טיים והנשים החרדיות הגרושות עצמן מתרעמות על הדרך בה הן מוצגות.

כיון שאני מעורבת בליווי, ייעוץ וסיוע לכמה וכמה ארגונים שפועלים למען ועבור נשים שעוברות את הדרך הקשה הזאת, אני מכירה היטב את הנפשות הפועלות. אני חייבת לומר שלו הייתי נדרשת להגדיר את הנשים החרדיות הגרושות, הייתי קוראת להן “נשים מברזל”.

בכלל, לפרק את החבילה, בכל חברה, הוא צעד קשה. כל שכן וקל חומר בחברה סגורה כמו החברה שלנו. לא לחינם אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שהמזבח בוכה… גם בקיבוץ בנגב, גם בכפר בגליל, וגם בצפון תל אביב, נשים עם הרבה יותר כסף והרבה פחות ילדים מתרסקות לנוכח אובדן הבית.

כך שהניסיון המי יודע כמה של אמנון לוי לעשות לביתו על חשבונם של החרדים והפעם על חשבונן של הגרושות החרדיות, כלל לא עושה עליי רושם.

בעיניי, הנשים הללו, והנשים החרדיות בכלל, הן “גדולות מהחיים”. לי עצמי אין ספק שמרביתן מצליחות לעמוד על הרגליים בזכות האמונה בקב”ה. מה גם שאיש לא מדבר על מספרן הגדול של הגרושות שהצליחו לבנות בית שני.

 מעלת השפחות

תקראו לזה כוח נשי עולה, תקראו לזה פמיניזם צרוף, ואפילו ימות המשיח. כשאני מגיעה למעגלי נשים ויש כאלה יותר ויותר בכל מקום, על כל במה בה נשים שרות יחד, מתוועדות יחד, לומדות בחברותא, מפרישות חלה בדבקות או חוברות לסעודת אָמֶנִים, אני יודעת שהכוח הנשי שנגלה בפניי, מסמל את ימות המשיח.

בשיחה של הרבי מליובאוויטש שנאמרה בשבת שאחרי עשרה בטבת, הסביר הרבי מדוע ייבנה בית המקדש השלישי מברזל. להבדיל מהראשון שהיה בנוי זהב והשני שהיה בנוי כסף. ובמיוחד לאור העובדה שהברזל נאסר במקדש בשל היותו כלי הרג.

הרבי הסביר ש”ברזל” הוא ראשי תיבות בלהה רחל זלפה לאה. ארבעת נשי יעקב, האימהות של שנים עשר השבטים. מולן ניצבות ארבע בחינות בנוקבא דקליפה (בחלק הנקבי של הקליפות). כמו שנאמר “ערשו ערש ברזל”.

גם הסדר בראשי התיבות משקף את ההתנהלות של הקליפות, שפחה תירש גברתה. בלהה לפני רחל וזלפה לפני לאה. אבל, בימות המשיח ובבניין בית המקדש יתגלה שגם בקדושה ישנו מושג של שפחה לפני גברתה.

עובדה היא שהקב”ה מצווה לאברהם לשמוע בקול אשתו עד שחכמים אומרים שאברהם אבינו היה טפל לשרה בנביאות. זה מה שיתגלה לעתיד לבוא. מעלתה של האישה שהיא “אשת חיל עטרת בעלה”. העטרת מונחת על הראש, מעל הווייתו של האדם.

ועל דרך זה בנוגע למעלת השפחות לגבי הגבירות. האמהות הן בחינת מלכות דאצילות (דרדה נעלית), והשפחות הן בחינת המלכות בירידתה לעולמות המעשה (בריאה, יצירה, עשייה). דווקא הירידה מעידה על מקורן. שהרי האבן שנמצאת בראש הקיר, היא זו שנופלת רחוק יותר כאשר הורסים אותו.

כך גם בנידון דידן, בעתיד לבוא, כאשר הסדר בעולם יחזור על כנו, תתברר מעלתן הגדולה של השפחות על פני הגבירות. תתברר מעלתה של האישה על הגבר ובית המקדש יהיה עשוי ברזל.

•

עכשיו אתן מבינות למה אני חשה שהכוח הנשי העולה מעיד על קרבה לימות המשיח?

• הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו. לתגובות: [email protected]