מהי הדרך להתמודד עם פיתויי העולם?

איסורים רבים בתורה אינם אלא סייגים וגדרים כדי להרחיק את האדם מן החטא. דברים שאינם אסורים כשהם לעצמם נאסרו בידי חכמי ישראל, כאמצעי זהירות שנועד למנוע את האדם מלהתקרב אל מה שאסור באמת.

יש הרואים בכך ביטוי של חולשה. וכי אי-אפשר לבטוח ביכולת השליטה של האדם על עצמו, שצריך להקיפו באין-סוף גזֵרות, סייגים והרחקות?! האם הדרך להתמודד עם פיתויי העולם היא הצבת גדרות גבוהות, או חינוך נכון, שייתן לאדם יכולת להבחין בין טוב ובין רע?

לעיתים נראֶה כי התורה מגזימה בהרחקותיה ובסייגיה.

כל דיני ‘מוקצה’ בשבת מטרתם להרחיק את היהודי מן הדברים שעלולים לגרום חילול שבת. איסור ‘ייחוד’ ודיני הצניעות נועדו למנוע את היהודי מלהתמודד עם פיתויי היצר.

אפשר למנות שורה ארוכה של ‘הרחקות’ ו’סייגים’, שכל מטרתם לשמש אמצעי זהירות להרחקת האדם מן החטא.

האם אין כאן הבעת חוסר אמון בבני-האדם?

אל תאמין בעצמך

אכן, חולשה יש כאן, אך אין זו חולשתה של התורה, אלא חולשתו של האדם.

רבים לא יעמדו בפיתוי אם יארוב להם על סף ביתם. כניסה להתמודדות חזיתית עם יצר הרע עלולה להיגמר רע, ואיש אינו חסין מפני נפילה.

חז”ל העניקו לנו כלל גדול בחיים: “אל תאמין בעצמך עד יום מותך”. בתלמוד נאמר: “לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון ונכשל”.

איש מאיתנו אינו חסין מפני מעידות ונפילות.

כן, זו חולשה, חולשה אנושית, וראוי להכיר בה ולא לדַמות שאנחנו גיבורים וחזקים.

לכן התורה מדריכה: שמור מרחק. אל תתקרב יתר על המידה למצבים שבהם תמצא את עצמך במלחמה עזה מול פיתויי העולם, כי אולי לא תעמוד בניסיון.

בגרות ואחריות

כלל בסיסי זה מיושם למעשה בכל תחומי חיינו.

חוקי הבטיחות בעבודה ובדרכים, הסטריליזציה ברפואה, אמצעי הזהירות המופלגים בשימוש בחומרים מסוכנים – כל אלה נועדו ליצור מרחק מרבי מהסכנה עצמה. וככל שהסכנה גדולה יותר, כן מפליגים אמצעי הזהירות (כמו האיסור לעשן במרחק רב ממחסן תחמושת).

מה שנכון בשמירת החיים הגשמיים, נכון גם בחיים הרוחניים. לא מן החכמה להתגרות בסכנה. ראוי להתרחק ממנה ולשמור על טווחי ביטחון ועל גדרי זהירות, כדי להבטיח שכולנו נוכל לחזור הביתה בשלום.

נכון, ההתגרות בסכנות נראית מאתגרת הרבה יותר, אך האם חיינו נועדו לספק סיפורי מתח ועלילות גבורה? וכי החיים הם קרקס שמטרתו להציג תעלולים ולהלך על חבל דק בלי רשת ביטחון תחתיו?

בכל בוקר אנו מתפללים: “אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון”, כי לעיתים קרובות הניסיון מסתיים בביזיון. וגם אם יהיו מי שיעמדו בניסיון, החשש שיהיו מי שימעדו וייכשלו מצדיק להגביל את הציבור כולו מלהתקרב לאזורי הסכנה.

היכולת להציב גדרות אינה משקפת חולשה אלא בגרות ואחריות.

לא המהמר הוא הגיבור, אלא מי שיודע להתרחק מהסכנה ולא להתגרות בה.