כולם יודעים שאמירים צהובה • טורו של ידידיה מאיר

 דתי ים רבים סיפרו השבוע שאת שלוות סעודת ליל השבת שלהם הפרו שאגות שמחה מהבתים הסמוכים. במילאנו, שם שיחקה מכבי תל אביב ביום שישי האחרון נגד צסק”א מוסקבה, השבת עוד לא נכנסה בזמן המשחק, אבל כאן בישראל – הניצחון התרחש בשעותיה הראשונות של שבת קודש.

אז היה מי ששמע את השכנים שלו שואגים והבין מה התוצאה. אני, לעומת זאת, ישבתי באותן דקות מול אחד משחקני הכדורסל הטובים של ישראל בכל הזמנים ושמעתי בעיקר דיבורים על קינואה.

דורון שפר זכה לראשונה באליפות המדינה עם הפועל גליל עליון, ובהמשך הגיע עד למקום הרביעי באליפות אירופה. הוא שיחק במכללת קונטיקט בארצות הברית, שם קיבל השחקן המתנשא לגובה מטר תשעים וחמש את כינוי החיבה “אייס-מן” )איש הקרח( בשל קור רוחו. הוא זכה בשלל תארים וב‑ 96 ’ היה לישראלי הראשון שנבחר לשחק ב‑ NBA . במכבי תל אביב, שם נחשבו הוא ועודד קטש לצמד כוכבים, זכה השחקן המצטיין שפר בארבע אליפויות.

רגע, שמתם לב שעשיתי העתק-הדבק, כן? את כל הפרטים בפסקה הקודמת העתקתי כמעט מילה במילה מויקיפדיה, אפילו בלי להבין. הספורט ושחקניו ממני והלאה. כל מה שאני יודע על דורון שפר זה שהוא כדורסלן שחזר בתשובה.

לקראת ל”ג בעומר, כשכל המשפחה המורחבת שלנו חיפשה צימר לנפוש בו ביחד ליד מירון, המליצו לנו חברים על אירוח אצל דורון וטליה שפר ביישוב אמירים. הגענו לבית כפרי עם נוף גלילי מדהים וגינה מלבלבת, שכל מה שמעיד בו על עיסוקו הקודם של בעל הבית הוא מגרש כדורסל קטנטן, ממש ד’ אמות על ד’ אמות, בחצר.

הבנות )אשתי, אמי, אחיותיי וגיסותיי( מצאו חיש קל נושאי שיחה רבים עם המארחת: נבטים, דוחן, טחינה גולמית, מיץ סלרי, לביבות עשבים. טליה שפר מתמחה בבישול בריא וסעודת השבת אכן הוכיחה זאת. אני, לעומת זאת, אפילו לא ידעתי איך להתחיל לגלגל עם שפר שיחה על התחום שהוא הכי מזוהה איתו. תביאו לי זמר חוזר בתשובה, טייס חוזר בתשובה, אבל כדורסלן?

רק בדיעבד הבנתי עד כמה לא ידעתי מה לשאול אותו. מתברר, כאמור, שהתארחתי אצלו ביממה ספורטיבית דרמטית מאוד, בלי בכלל לדעת שזו יממה ספורטיבית דרמטית מאוד.

  אמירים הוא יישוב צמחוני-טבעוני בגליל העליון שהוקם בשנת 1958 . קבוצת צמחונים ניצולי שואה, בעלי מודעות בריאותית, הקימו אותו מתוך רצון ליצור חממה של תזונה בריאה, מחזוּר, הימנעות מעישון, התנזרות מריסוס כימי ועוד.

חזרתי השבוע לקטעי ארכיון משנות ההקמה של המקום. החידוש אז היה הטבעונות, והשבוע החידוש היה לגלות את השימוש הטבעי במילה “מתנחלים”. כך נכתב בעיתון ‘דבר’ בשנות החמישים: “ראשוני המתנחלים של כפר הטבעונים עלו אתמול על הקרקע במושב אמירים בדרך צפת-עכו – כך נמסר לסופרנו בצפת מטעם המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית”. כעבור עשור נשלח הכתב ישעיהו עשני לביקור מקיף באמירים, ופרסם ב’דבר’ כתבה נרחבת תחת הכותרת “אמירים בת עשר”. קראתי את הדברים והם נשמעו כמו מתוך עלון שיצא השבוע באחת הגבעות בשומרון: “איש לא האמין שגרעין קטן שעלה לגבעה המסולעת יחזיק בה מעמד, בבתים שנעזבו פעמיים על ידי שני מחזורים של יוצאי תימן, תוניס ומרוקו. הדריך אותם הרעיון והלהיבה המטרה: לייסד כפר שיתקיים על חקלאות אורגנית. כפר שנתיבו מוסרי, דרכיו דרכי נועם, השולל באופן עקרוני שפיכת דמים וקטל החי. רעיון יסודי זה נסך בהם כוח אדירים לעקור סלעים, להשתלט על הג’ונגל הפראי ולהפוך פינה נידחת ושכוחה לנווה קייט שמוניטין יצאו לו בארץ ובחו”ל. הם נאחזו בגבעה זו בציפורניים ובשיניים ממש. עברו עליהם משברים חברתיים קשים, משפטים והתרגזויות. הם היו בכותרות אולם התגברו. יו”ר  הכפר, ישעיהו רונן, אב לשישה ילדים, אומר: ‘אנו זקוקים לתוספת של 25 משפחות צעירות ובכוחנו לקלוט אותן’”. והכתב מסיים את הדיווח כך: “הרעיון המוסרי המונח ביסוד הצמחונות, רעיון שמטרתו להביא גאולה לאדם ולעולם כולו, הוכיח את עצמו. תלך אמירים במסלולו!”.

טוב, יסלח לי ישעיהו עשני, אבל הגאולה לאדם ולעולם טרם הגיעה, ובינתיים כמה דברים השתנו באמירים. מספרים שבשנים הראשונות הוועד היה שולח אנשים מטעמו לבדיקות פתע של מקררי הבתים, לוודא שאף אחד לא מחביא שם בשר, אבל היום לא כולם שם מקפידים כל כך (מה לעשות, בקרב הדור השני של דת הטבעונות יש המון דתל”שים…). ובנוסף, במקום שמגדיר את עצמו באתר שלו כ”מושב ברוח חילונית ודמוקרטית” גרות בשנים האחרונות יותר ויותר משפחות דתיות. כמה שנים אפשר להיות צמחוני, בריא ורוחני בלי לצרף לכל זה גם את התורה ואת אלוקים?

   בבית הכנסת הקטן של אמירים יש מנהג. מוטי הגבאי הוותיק מקריא מדי שבוע כמה פסקאות מתוך “ניצוצות”. מדובר בספר המלקט פסקאות קצרות מתוך כתבי הרב קוק על פי נושאים ולפי סדר האל”ף בי”ת. השם המלא של הספר הוא: “ניצוצות – הארות, עצות ותובנות על פי משנתו של הראי”ה קוק”. כבר לפני כמה שנים התחיל מוטי להקריא לציבור את הספר מהאות אל”ף, התקדם לאט לאט, ובשבת האחרונה הוא הגיע לאות נו”ן, לערך “נפילות”.

הסתכלתי סביב על השולחן בסעודה השלישית בבית הכנסת. כמעט לא היו שם דתיים במובן הקלאסי של המילה, למעט אורחים כמונו שחיפשו צימר קרוב לרבי שמעון. רוב המתפללים המקומיים היו מתחזקים, סקרנים, דלוקים, מוארים, מבקשים, רוחניים, מחפשים, מוצאים. הם הקשיבו כולם יחד בדממה לגבאי שהקריא להם בפאתוס את מילותיו הגבוהות של הרב, המתארות את מסלול חייו של האדם: “לפעמים מתגלה הנפש בכל כיעורה, והאדם נבהל מהמראה. הנחמה היחידה שיכולה להרגיע את רוחו היא שלפי גודל הכיעור שהתגלה – כך גודל היופי שקיים בנפש. כך ברא אלוקים את עולמו, באופן של שני קצוות מקבילים. ואחרי אשר יתגבר על המראה המזעזע של הרוע, יזרח לפניו הצד הטהור והיפה של הנפש, ועיניו יאירו”.

  במוצאי שבת, אחרי הבדלה ושירת “בר יוחאי” ספונטנית, לא התעדכנתי בתוצאות המשחק, שכאמור בכלל לא ידעתי עליו. רק ביום ראשון בבוקר, כשחבר זרק לי איזו השוואה בין ההילולה במירון לבין ההילולה במילאנו, הבנתי לפתע שבליל שבת נערך משחק חשוב. כידוע, ביום ראשון בערב מכבי ניצחה גם את הספרדים והפכה אלופת אירופה, ואז החלטתי שאני חייב לשאול את דורון שפר מה הקטע שלו. הוא באמת כזה מנותק? כזה שאנטי? הוא לא ידע שיש משחק? או שהוא עובד על עצמו קשה-קשה כדי להתעלם ולא להתעניין? מה, הוא נלחם עם עברו עד כדי כך, או שזה פשוט לא מעניין אותו בגרוש?

אז ישבתי וכתבתי לו מייל: “דורון שלום, שוב תודה על האירוח המקסים. סליחה אם זה לא מנומס אבל אני חייב לשאול אותך: ידעת או לא ידעת על המשחק כשהיינו אצלך?”. שפר מיהר לענות: “זה יותר מורכב, זו לא תשובה של כן או לא”. אז ביקשתי שירחיב ויבהיר. זה התחיל לסקרן אותי.

הנה התשובה שקיבלתי ממנו, ממש במקביל לחגיגות הניצחון בכיכר רבין בתל אביב בקבלת הפנים לקבוצה. אני מפרסם אותה במלואה, באישורו, כי אני חושב שהיא נותנת חומר למחשבה בסיומו של השבוע הצהוב שעבר על מדינת ישראל:

“משחק הכדורסל תופס אצלי מקום שונה ואחר מבעבר. עברתי איתו לא מעט גלגולים ובירורים. היום הוא משמש בשבילי כלי להגיע ללבבות של ילדים, בני נוער ומבוגרים. כלומר, בעיקר כלי חינוכי שדרכו אפשר לעבוד על המידות ועל דרך ארץ כמשל למשחק החיים. הכדורסל לימד ומלמד אותי עדיין הרבה. אני רואה את הספורט כיום כדת של שנות האלפיים, עם יכולת עצומה ואדירה להשפיע על בני אדם לטוב וחלילה להפך… לכן אני משתדל לנצל את העובדה שהקב”ה פרסם אותי דרך המשחק ולעשות בכוח הנ”ל שימוש הולם וראוי וטוב, דרך סדנאות כדורסל שאני עושה לילדים, לבני נוער ולמבוגרים, תחת הכותרת ‘כדורסל עם דרך ארץ’, וכן מפגשים אישיים תחת הכותרת ‘כדורתראפיה’.

“הכדורסל הוא עדיין חלק בלתי נפרד ממני ואהבה גדולה, אבל כיום מספיקים לי הכדור והסל, בלי לוח התוצאות, המצלמות, הקהל והחלומות. כיום אני כמעט לא רואה משחקים, ומדי פעם מתעדכן ומציץ דרך העיתונים והאינטרנט בנעשה במגרשים. בשבת שבה הייתם אצלנו לא חשבתי ולא הרהרתי במשחק. למען האמת, פשוט שכחתי שהם שיחקו… אבל בגמר ביום ראשון צפיתי. התרגשתי בעיקר מהדרך שבה הקבוצה הגיעה להישג. היו הרבה קשיים ומשברים בדרך, והם השכילו להישאר ביחד ולשבור שיאים. הם גם קבוצה הרבה פחות גדולה, עשירה וחזקה מהרבה יריבות ששיחקו נגדה, אבל הם היו מלאי אמונה ובעיקר – הם היו יחד. יסוד האחדות היה מאוד מוחשי ומעורר השראה. זה גם עורר בי שאלה: למה לחכות לגמר גביע כדי לשנס מותניים ולשלב ידיים? ואחרון חביב, יוגב אוחיון, מנציגינו הבודדים בקבוצה שמייצג משהו כחול לבן, יהודי ארץ-ישראלי. לא מעט מדובר על מכבי שכיום מורכבת בעיקר משחקנים זרים (ומפורסמת הבדיחה על ראשי התיבות של מכבי: מי כאן בכלל יהודי…) אבל את הסל האחרון הטביע יוגב. ממש כמו בקריאת התורה בבית הכנסת בשבת, כשהמגביה – ובמקרה הזה המטביע – נוטל את שכר כולם.

“בספרי ‘ענני’ אני כותב שאוהדים רבים שמחו והתרגשו כשקלעתי סל, אבל הם גם כעסו והתאכזבו כשהחטאתי או הפסדתי. זוהי אהבה התלויה בדבר. בטל הדבר – בטלה האהבה. היום, כשאני בא במגע עם קהל, אולי אין התפרצויות גדולות של שמחה, אבל יש מפגש אמיתי ופתוח שנכנס יותר עמוק ללב, בשני הצדדים. אני מנסה להשיב את הספורט למקום שעליו דיבר הרמב”ם. מקום של שמחה, חדווה, בריאות לגוף ולנפש. במשחק יש הכול. משברים, אמונה, ביטחון, התמדה, יצירתיות ועוד. זו תורה שלמה. העסק הזה הופך ללא בריא כשהכול נהיה תחרותי. כשאנחנו הופכים משועבדים לתוצאה ושוכחים את הדרך. וגם את הדרך-ארץ. התוצאה היא אלימות, לחצים, מתחים ועומסים לא בריאים. אחרי שנים קשות בתחום, מצאתי בתורה את התשובה. בניגוד לדעות הקדומות והמוטעות שלי, קיבלתי ביהדות עצות וכלים לתקן את המידות ולחיות חיים בריאים ומאוזנים יותר”.

שפר מסיים את המייל בציטוט של מייקל ג’ורדן (עוד אחד שאם אהיה אצלו בשבת לא יהיה לי על מה לדבר איתו). הוא כותב כך: “ג’ורדן הגדול אמר פעם שהכדורסל בשבילו הוא ויזה ללבבות האנשים. אני מאוד מזדהה עם האמירה הזאת, ומשתמש היום בכדורסל כוויזה כזו. אם אתה מצטט את מה שכתבתי לך, חשוב לי שתראה את התמונה השלמה. זה לא שחור או לבן, יש יתרונות וחסרונות ויש זוויות שונות שבהן אני מתייחס למשחק. הכדור בידיים שלך…”.