פתאום לא שמעתי פיצוץ אדיר

 בנימין נתניהו, די. אי אפשר כך יותר. אם בגל הטרור לא מטפלים כמו שצריך, בוא נטפל לפחות בבהלה שאוחזת בתושבי ירושלים שלוש-ארבע פעמים ביום, בלי כל סיבה.

מאז ומתמיד לא הבנתי למה ראש הממשלה מתנייד בצורה כזאת. יש לו כידוע שיירה ארוכה של המון רכבים, עם אורות וסירנות ואופנועים מסביב, ובאחד מכלי הרכב המרשימים והכבדים האלה – יושב ראש ממשלת ישראל. אף אחד לא יכול לפספס אותו. כולם רואים, מרגישים ושומעים מתי ראש הממשלה יוצא מביתו שברחוב בלפור אל משרד ראש הממשלה או אל הכנסת, וכולם יודעים מתי הוא יוצא לפני שבת אל הבית הפרטי בקיסריה, ומתי הוא חוזר משם במוצאי-שבת, וגם מתי הוא נוסע באמצע היום לדיונים בקריה בתל אביב או לסיור כלשהו בשטח.

נראה לי שיותר דיסקרטי ובטוח לקחת את ראש הממשלה בחיפושית ישנה וזהו, אבל מה אני מבין. כנראה שזאת הדרך להודיע לכולם: כאן עובר עכשיו ראש הממשלה, וחסר לכם שתתקרבו אליו.

השיירה הקולנית הייתה מאז ומתמיד מטרד, אבל בתקופה המתוחה הזאת, מדובר בפגיעה של ממש בשלום הציבור.

בעידן שבו כל סירנה מרעידה את הלב, ראיתי לאחרונה יותר מפעם אחת אזרחים רבים עוזבים הכול ורצים למרפסת ביתם או לכביש הסמוך, רק כדי לראות האם קרה משהו או שזאת שוב השיירה המעצבנת של ראש ממשלתנו.

מה הטעם בסירנות העולות ויורדות האלה? למה לא לשים מוזיקה במקום זה? אולי פרקי תהילים?

ומילא אנחנו, אבל מה זה עושה לך, אדוני ראש הממשלה? האם זה נעים להגיע לדיונים חשובים אחרי שכל הדרך אתה מסונוור מאורות לבנים-כחולים-אדומים, ושומע שוב ושוב “אאודי לשמאל, טויוטה ימינה”?

 לפני כמה ימים שמעתי סירנות קולניות בירושלים, ולצערי זאת לא הייתה פמליית ראש הממשלה.

זה קרה ביום שני שעבר, נר שמיני של חנוכה. אני לא יודע אם גבורת המכבים השפיעה עליי, או שמא נדנודי הילדים ביום האחרון של החופשה, אבל העזתי לצאת איתם לקניות ולסידורים בעיר.

אחרי תקופה ארוכה שבה ניסיתי למעט ביציאות כאלה, שמחתי לראות את ירושלים שוקקת חיים. התחלנו במרכז העיר, עברנו לשכונת גאולה וסיימנו בגבעת שאול. בסביבות השעה שלוש חזרנו מרחוב כנפי נשרים ועמדנו ברחוב הרב צבי יהודה, עם הפנים לכיוון בנייני האומה, כמה מטרים מגשר המיתרים.

פתאום ראינו מחזה מוזר: המון אנשים רצים לכיוון מסוים, ובמקביל המון אנשים בורחים מאותו כיוון מסוים בדיוק. אלה רצים לשם, ואלה רצים משם.

אלה שנמלטו רצו מהר, בבהלה, ואלה שרצו אל מוקד ההתרחשות היו ממוקדים מאוד, מרוכזים, דרוכים.

באינתיפאדה הקודמת התרגלנו לעדי ראייה שאמרו תמיד “פתאום שמעתי פיצוץ אדיר”. אם הייתי מתראיין כעד ראייה מהזירה, הייתי אומר: “פתאום שמעתי שקט אדיר”.

הייתה שם דממה גדולה בשטח. לא פיצוץ ואפילו לא צעקות. שקט עצוב כזה, כואב, ואחריו – בתוך זמן קצר – המון סירנות.

מתברר שבעודנו עומדים ברמזור האדום, מחבל שנהג במאזדה 3 דהר לתוך תחנת האוטובוס הסמוכה בשדרות הרצל, ופצע 14 בני אדם. הוא חוסל במהירות על ידי כוחות הביטחון ואזרחים, עוד לפני שהספיק לצאת מהרכב עם גרזן ענק ולהשלים את מלאכת ההרג.

למרות הקרבה הרבה לזירה, לא שמענו את היריות. הרדיו ברכב דלק, הילדים דיברו, והדרמה התרחשה כמעט מול עינינו, אבל בלי שנשים לב.

כבר שבוע אני משחזר את הרגעים האלה ותוהה מה הייתי אמור לעשות. אחי הצעיר, שהיה איתי ברכב, אמר לי לברוח משם כמה שיותר מהר. “סע, סע מהר. תחתוך ימינה, למסלול של הרכבת הקלה, זה בסדר”, הוא אמר לי.

לפנות שמאלה לא יכולתי. שם התרחש הפיגוע, והכול היה חסום וצפוף. אבל גם ימינה לא פניתי. עד לרגע זה אני לא יודע למה. אולי האינסטינקט הראשוני הוא לא בריחה ומנוסה אלא סקרנות. אתה מבין שמשהו קרה, ורוצה לראות מה בדיוק.

הרמזור התחלף לירוק, ואני פשוט המשכתי ישר. נסעתי כמה מטרים קדימה, ואז עצרתי, כי גם שם נוצר פקק.

 אני רוצה לומר משהו על המהירות המדהימה שבה פעלו כוחות הביטחון: התחושה היא שהם פשוט יושבים דרוכים בניידות, עם מנוע דולק ונשקים שלופים, ורק מחכים למישהו שיזניק אותם.

זה נראה כאילו כמו במשחק “אחת שתיים שלוש דג מלוח”, מישהו פשוט צעק להם: “אחת שתיים שלוש פיגוע!” והם טסו קדימה. הם היו שם, בהמוניהם, תוך שניות ספורות. אני לא מדבר על הטיפול המהיר במחבל, אלא בכלל על ההיערכות בכל המעגלים בזירה. בתוך פחות מחמש דקות כבר עמדה שם שוטרת תנועה וכיוונה את כלי הרכב הרבים החוצה מהפקק, ובמקביל כיוונה פנימה את האמבולנסים.

אני יודע שהרוגי מלכות מכפרים על כל עם ישראל ומייצגים את כל עם ישראל, אבל מאז האירוע הזה, נדמה לי שאני מבין הרבה יותר עד כמה כולנו רקמה אנושית אחת.

סליחה על הקלישאה, אבל זה היה כל כך קרוב אליי, שפתאום הבנתי עד כמה אויבינו פשוט רוצים לפגוע בכל אחד ואחת מאיתנו. לא אכפת להם אם זה יהודי שנמצא בתחנת אוטובוס בירושלים או ביצהר או ברעננה או בניו יורק. במילואים או באזרחי, לפני או אחרי הקו הירוק, בן שבע או בן שבעים.

מי שנפגע באירוע לאומני נפגע רק כי הוא זה שהיה שם. הוא ולא זה שעמד עם ילדיו רמזור אחד קודם.

 רוב הפצועים שוחררו הביתה עוד באותו יום (חוץ מהתינוק יותם שמואל בן יעל, שכולנו מתפללים לרפואתו השלימה) וברדיו עברו לדבר על מתווה הגז. אבל כמה אנשים לא ישנו באותו לילה? כמה אנשים התקשו להסדיר את הדופק והנשימה? לא יודע. אני מכיר לפחות אחד כזה.

כל הזמן חשבתי על הילדים. כאמור, חמשת ילדיי היו איתי ברכב, ולכן מהרגע שבו התעשתי, ניסיתי לצאת משם כמה שיותר מהר. בשלב שבו ראיתי אמבולנס צהוב של טיפול נמרץ עוצר ממש לידנו, ומתנדבים יוצאים ממנו ורצים עם אלונקה, הוריתי מיד לכל הילדים בצעקה לעצום עיניים.

לא רציתי שייצרב בהם מראה של פצוע מפונה משם. הם אכן הליטו את פניהם בידיהם, ולא ראו כלום. רק אני ראיתי. מה ראיתי? ראיתי אותם לא רואים כלום. ראיתי את ילדיי עוצמים עיניים חזק חזק. הקטן אפילו שם ידיים על הפנים כמו ב’שמע ישראל’.

בשעות שאחר כך ניסיתי לעבד איתם את החוויה הלא נעימה שעברנו. חששתי שיהיו להם סיוטים בלילה, חלומות מפחידים. הנחתי שהם יפחדו לישון לבד, אבל גיליתי שאולי אני זה שצריך ללכת לישון במיטה שלהם, כי הם ישנו שם שנת ישרים שלווה. שום זכר לטראומה לא נרשם, להפך. הם סיפרו לחברים בהתלהבות על הפקקים ועל האנשים שרצו, ואיך ברוך השם אף אחד לא מת, ודי מהר עברו הלאה, לעיסוק בחדשות דרמטיות יותר (“התהילים בשבת אחר הצהריים עוברים לשעה שלוש, כי השבתות קצרות!”).

למחרת בבוקר עברנו באותו מקום בדיוק, מתחת לגשר המיתרים, בדרך לגנים ולבתי הספר.

חשבתי לעצמי שאסור להדחיק. שחשוב לפתוח מחדש את האירוע. “ילדים, מה אתם מרגישים כשאנחנו עוברים כאן?”, שאלתי בקול דידקטי, וראיתי במראה של הנהג פרצופים עגומים במושבים שמאחוריי: “אני עצוב ומרגיש דיכאון”, אמר אחד מהם.

בתוכי, כמעט שמחתי. הנה, הם נפתחים לדבר על הכאב, על הפחד. סוף סוף אנחנו מתחילים לעבד את האירוע ולהציף את הרגשות.

“למה אתה עצוב, מתוק?”, שאלתי בקול מלא חמלה, והוא ענה מיד, כשכולם מהנהנים יחד איתו: “כי נגמר חופש חנוכה וחוזרים היום ללימודים!”

• הטור מתפרסם בעיתון בשבע