על רקע מנגינת החופה: 7 תובנות ש”סיות מחתונת משפחת דרעי

1.

כמו תמיד, כשמנגינת החופה מתחילה להתנגן, קשה שלא להתרגש.

בלי משים מצאתי את עצמי מקשיבה לצלילים ועפה על כנפי הדמיון אל שני אירועים שעלו במוחי. והנה אני רואה את עצמי עומדת באולם אחר, אבי הכלה הוא אלי ישי, החתונה חתונת ביתו, ההתרגשות בשיאה, וכל העולם ואשתו הגיע כדי לכבד.

בימים ההם עדיין היה הגר”ע יוסף זצ”ל בין החיים. בריאותו לא הייתה בשיאה והוא הסתפק במשלוח ברכות בוידאו, אבל רוחו בהחלט שרתה על הנוכחים. כשר פנים וכחבר בקבינט הגיעו כל שועי עולם כדי לברך וכדי לאחל.

גלגל סובב לו, חלפו שנים, ואלי ישי מצא את עצמו מודח מההנהגה, ובהמשך – משלישיית ההנהגה. לפני שנה וחצי, באולם אחר ועם צלילי תזמורת שונים ברקע, הוליכה משפחת דרעי היקרה את ביתם לחופה. הימים ימי ש”ס באופוזיציה, הרב עובדיה כבר אינו בין החיים, ש”ס מוכה וחבולה, קרועה מסכסוך פנימי עקוב מדם, האווירה באולם הייתה בהתאם.

לשבחו של ראש הממשלה ייאמר שלא הפלה בין אירוע לאירוע. בחייו של הרב, וכשש”ס בקואליציה, כיבד בדיוק כפי שכיבד בהיותה במדבר האופוזיציוני. כפוליטיקאי שיודע שהפוליטיקה היא גלגל – היום אתה פה, מחר אתה הרחק מפה (סילבן, שלום…) ידע להעניק למי שעתידים להיות שותפיו את הכבוד המגיע להם גם כשלא היו בעמדת השפעה כזו או אחרת. זה אולי מה שיביא אותו בעוד שלוש שנים לשיא חדש, שיגבר על שיאו של דוד בן-גוריון בשנות שלטונו. ולגבור על בן-גוריון, לא דבר קל הוא.

אני זוכרת איך הגיע להשתתף בשמחת שבע הברכות לביתו של אלי ישי, הגיע וגם החמיא לאיש (נשארת צעיר…), אחר כך, איך הגיע לשמחת שבע הברכות לביתו של אריה דרעי. הערב יגיע בשנית אל שמחת שבע הברכות שלו, הפעם כשהוא מכבד חבר בכיר בממשלתו – שר הפריפריה, שר כלכלה בדימוס (בדימוס, לבקשת נתניהו וברצונו להעביר את הגז, מתוך התחשבות בו), שר נגב וגליל, ואולי גם שר הפנים.

צריך להודות. הפעם צבא על האולם הרבה יותר קהל מאשר בשמחה הקודמת. כך הוא טבעו של עולם. כשאתה למעלה, הם מכבדים הרבה יותר. כשאתה באופוזיציה, הם קצת פחות שם בשבילך.

האזנתי לצלילים המרגשים, הבטחתי בכלה הנרגשת, וחשבתי לעצמי שאריה מספיק פיקח כדי לסנן. כדי לדעת מי באמת הגיע לשם כדי לשמוח בשמחתו, לאחל לו מכל הלב את ברכת המזל-טוב, ומי הגיע רק כי ביקש להחניף.

לא מעטים הם האנשים שהלכו איתו בשנות הרעה כמו בשנות הטובה, בהיותו מנהיג גולה. אני מאמינה, שבסתר ליבו אריה יודע שהאנשים האלו, הם ורק הם, נאמניו האמיתיים. עצתם, שווה זהב. מילתם אליו – אמת לאמיתה.

הם, באמת רוצים בטובתו.

2.

כמו תמיד באירועים מהסוג הזה אני נוטה לרחם על בני הזוג.

מחד, נחמד מאד להיות חלק משמחה המונית, לדעת שאלפי איש שותפים לאירוע שלך. מאידך, יש מצב שהיית מעדיף אירוע אישי, רק שלך.

אבל דווקא בחתונה אמש חשבתי לעצמי כמה מרגשת היא לילדיו של אריה. הם, שעברו איתו שנים כל כך קשות. כלומר, בתחילה, עברו איתו שנים של זוהר ותהילה בהן הקים מפלגה וגם עמד בראשה. אבל אז הגיעה הצניחה הכואבת, ההרחקה שלו מכל מוקדי הכוח.

לעולם לא אשכח את אותו חג סוכות, שבועות אחדים קודם להחזרתו לש”ס כחלק ממודל השלישייה. בחג, הוא טרם ידע מה הולך להיות גורלו הפוליטי, ועוד דסקס על הקמת מפלגה חברתית. הגעתי אל סוכתו שבקומת הגג שלו כדי לראיין אותו. לצידו היה יוסף חיים כלף, האיש שלא נטש אותו לרגע, וכמובן, בני משפחתו. ילדים, נכדים. בסוף, הם הרי איתך באש ובמים, ברע ובטוב.

שוחחנו על הכל. אבל מעבר למילים אני זוכרת את התחושה הקשה שהייתה לי כשראיתי איך מחלון ביתו הוא יכול להשקיף על ביתו של הרב עובדיה. להשקיף על האירועים הגדולים שם, וליבו מן הסתם קרוע. לדעת שהיית יכול אתה להיות שם הכוכב, אבל אתה לא. הזדהיתי אז מאד עם סבלו וכאבו, קשה היה שלא.

חשבתי על ילדיו. מי שלא טעמו את טעמו של העושר ואת יוקרתה של התהילה, לא יבינו כמה כאב הוא להיות מורחק ממנה ביום אחד לא בהיר. מרגלית שנישאה אמש הייתה עוד קטנה, אבל אחיותיה ואחיה הבינו גם הבינו את המתרחש. כמה תעצומות נפש היו צריכים לגייס באותם שנים קשות. הם, ויפה הרעיה. ראיתי אותה אתמול מאושרת, ושמחתי בשמחתה. באמת. אני יודעת שמקובל שעיתונאים מגיעים כחלק מעבודתם, אומרים מזל טוב, מצטלמים (בעיקר מצטלמים) ובזה תם הקשר שלהם עם השמחה. אבל אני, איכשהו, הרגשתי באותם רגעים של חופה שאני באמת שמחה בשמחתם. בשמחתה של יפה, שסוף סוף נסגרו המעגלים בחייה והיא שבה לרוות נחת בלי כל כך הרבה יסורים וצרות שהיו מנת חלקה בחלק מהשנים, בשמחתם של הבנים והבנות, ובעיקר, כן בעיקר! בשמחתה של הסבתא לבית דרעי. כמה כאב לב עבר עליה כשבנה סבל יכולה רק אם להבין. והנה סוף סוף הבן שלה גדל, צמח (פוליטית) ושב להיות מה שהיה.

3.

כמו כל הקהל התרגשתי גם אני לשמוע את שירתו של עוזיה צדוק.

אותו ילד פלא שהצליח לסחוט דמעות רבות מעיניהם של המשתתפים בשמחת ביתם של בני הזוג הרב משה ויהודית יוסף, שמחה שנערכה שבועות אחדים אחרי פטירת הסב הדגול, הרב עובדיה.

כמה טראגי היה לשמוע את שירתו בחופתה של מרגלית ביתם של בני הזוג דרעי. הכול כל כך השתנה. אז נכון שמשפחת יוסף, זו שבביתה התגורר וחי הגר”ע יוסף זצ”ל הוזמנה ואף הגיעה לשמחה, אבל הכול כל כך השתנה בה בש”ס. אלי ישי כבר לא יו”ר, עמדות המפתח אוישו מחדש – והציבור הספרדי משוסע.

די היה לראות את ערימות הביקורת שהועפו לכל עבר בקבוצות הווטסאפ החרדיות (למה הבת לובשת פאה? ולמה הכשרות לא הייתה ‘בית יוסף’? ולמה התזמורת ניגנה ‘באשכנזית’? ולמה, ולמה) כדי להבין שאחדות השורות זהו הדבר שהכי חסר היום בתנועה להשבת עטרה ליושנה.

ורק דבר אחד ניצב איתן ויציב: המותג ש”ס. המותג אותו הקים הרב בעשר אצבעותיו, כשדרעי חלק מתהליך הקמת היסודות – את התנועה הזו, כך נראה, איש לא יצליח להרוס. עם יותר מנדטים או קצת פחות, וגם אם לעיתים יש לכולנו ביקורת עליה או על אנשיה, ש”ס, חיה בועטת ונושמת.

והיא, היא, זכרו החי של הגר”ע יוסף זצ”ל.

4.

לצידי, עמדה קבוצת נשים עטויות מטפחות. כמנהג ההולכות לפי פסקי הרב זצ”ל.

שלא במתכוון, יצא לי לשמוע את ההתלחשות ביניהן.

“אלי ישי בא?” – שאלה אחת.

“לא, מה פתאם” – השיבה לה האחרת.

“למה לא??” – שאלה האחת, בתמימות. באמת בתמימות. התקשיתי להאמין שהרחק מזרקורי התקשורת ה’עמך’ עצמו לא תמיד מבין מי נגד מי כמה ולמה. האחת, ניסתה להסביר לה. “הם רבים”. אבל איך אפשר, בשתי מילים, להסביר לה באמת מה קרה לתנועה של מרן בשנתיים האחרונות. איזה שסע קורע לב נפער בליבו של הציבור הספרדי, בעל האמונה התמימה.

לא בכדי ניסה אריה דרעי לקרוא לאלי ישי לשלום. זה לא ענין של מנדטים, זה ענין מדי כואב בשביל הש”סניק המצוי שצריך להיקרע בין חכם שלום כהן, לרב עמאר (לא היה בחתונה, למרות שהיחסים איתו כבר ידעו תקופות יפות יותר לאחר השבר שאירע בבחירות לרבנות הראשית), בין הרב אלבז לרב מאזוז. ההכרעה פשוטה – ש”ס היא ש”ס – אבל הלב נקרע.

אז אם ציפה אי מי לחתונת שלום, אם חלם מישהו על הפצעתו הפתאומית של אלי ישי, על לחיצת יד ופתיחת דף חדש, זה ממש לא קרה. למרות הודעות הווטסאפ שחזרו על עצמן במהלך הערב ‘הנה הגיע אלי ישי לחתונה’. הוא לא בא, השלום עדיין רחוק.

5.

מי שהגיעה הייתה רעייתו של אלי ישי, ציפי ישי.

הגיעה, כי נאלצה להגיע. אם החתן מנהלת סמינר שציפי עומדת בראשו. אלי איחל מזל טוב טלפונית, התנצל שלא יגיע (היה לו אירוע אחר באותו ערב, למזלו…), היא עשתה את הבלתי יאומן והעזה לבוא.

השתמשתי במילה העזה, כי בעיני צריך גבורת נפש כדי להגיע לאירוע כה יפה, כה מכובד (כל גלרית הרבנים, נבחרי ציבור), כה מרשים, לזכור את העבר, לדעת שפעם את זו שהיית במקום הזה, בדיוק, ולזכור שאת חוזרת הביתה אל השממה. נכון, אל המשפחה המפוארת, הילדים, הנכדים, אבל שום זכר לעבר הפוליטי המפואר. לא פשוט לבן אנוש להתמודד עם התחושה.

הערכתי אותה על שעמדה בזה בגבורה.

6.

אמש הגיעו ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה אל שמחת השבע ברכות של משפחת דרעי.

היחסים בין נתניהו לדרעי ידעו עליות ומורדות בשנים האחרונות. הם החלו באווירה חשדנית, הדדית, לאחרונה עלו על מסלול יפה, אבל דומה כי החשדנות תמיד תלווה את היחסים.

אם להודות על האמת, נתניהו לא היה כוס התה הפוליטית של דרעי, שלא ממש קרוב בדעותיו לדעות הליכודניקים. בטח לא לדעות הימניים שבהם, אנשי הר הבית, והגם שנתניהו מתון יותר, הרי שהוא עומד בראש המפלגה וממילא מייצג את דעות כולם.

דרעי גם לא היה כוס התה של נתניהו, שסגר עניינים בקלות רבה יותר עם אלי ישי כיו”ר. כמה דם הקיא נתניהו עד שראה את סעיף 52 מגיע אל סיומו הטוב (כמעט).

אבל דומה שעם הזמן למדו לעבוד זה לצד זה. אולי מתוך הבנה שבקואליציה השברירית הנוכחית אם לא יהיו תלויים זה בזה, יהיו תלויים זה לצד זה.

ביבי קלט שזה מה יש, אלו הם 61 החברים איתם הוא צריך לצעוד יד ביד לאורך כל הדרך עד להשלמת ימיה של הממשלה הנוכחית, אריה החל לקלוט שנכון לשנים הקרובות ביבי הוא נתון שאיתו צריך להתמודד, שלא באמת יש מישהו שיוכל להתחרות בו (לוטשי עיניים לבית שברחוב בלפור יש בשפע, מתאימים לתפקיד הרבה פחות, אם בכלל), וכפוליטיקאי משופשף הפנים שצריך להתחיל לעבוד ביחד.

וכשני פקחים, הם שילבו זרועות, והחלו להמריא זה לצד זה.

הנשים, אגב, עשו את זה הרבה יותר בקלות. החיבור ביניהן היה טוב כבר מלכתחילה. ואם לומר את האמת, המקום שמקבל את שרה בזרועות הכי פתוחות הוא מקום חרדי. הציבור החרדי מעולם לא נטר לה איבה, לא חיפש אותה בסיבוב ובין הבקבוקים, ולא רדף אותה.

במקומות עבודתה החרדיים בירושלים היא אהובה, הציבור החרדי רואה בה אשה אוהבת מסורת, עם אשה כמו יפה דרעי, כמו גם עם הסבתא דרעי, היא יכולה להרגיש ‘בבית’.

7.

ונקודה אחרונה לסיום.

אומרים עליו, שהוא קשוח. הוא חותך דברים. דרעי הוא לא האיש שיישב באסיפה ויקשיב למלל מלהג של מישהו, שלא ממש מבין עניין. הוא ביצועיסט, הוא נע קדימה בקצב מסחרר.

וכשיש לו מה להגיד, הוא עושה את זה ‘בלי לשים חשבון’. גם אם אתה היועץ הכי חביב עליו. לא מרוע, אלא מעשייה. מתזזיתיות.

לכן אני כל כך מופתעת, בכל פעם מחדש, לגלות שבדרעי מגולמים שני אנשים. האיש הפוליטי הקשוח, אבל גם האיש האחר. איש המשפחה, החבר הקרוב. לעיתים, אחרי ערב מפרך, הוא יכול להרים טלפון לידיד ותיק וקרוב ולנחות אצלו לשעה של הרפיה. שותים קצת, מדברים קצת, צוחקים קצת, טופחים זה לזה על השכם. דרעי שלא הכרתם.

זה בלט מאד אתמול בחתונה. הייתם צריכים לראות אותו רוקד עם ‘הילדה שלו’, הכלה. ואז עם שאר בני המשפחה. ועם ה’אמא שלו’. רגע אחרי שהושבע לשר בממשלת ישראל ראיתי אותו רץ עד לקצה המליאה כדי ללחוץ את ידה של האשה שכל כך אוהבת אותו. בחתונה הוא דאג לגשת אליה, להתעניין בה, לרקוד איתה.

יש לו את הצד הזה, הצד המפתיע, המעניין, אולי אפילו המרתק.

ואולי בשל הצד הזה של אישיותו אנשים כל כך רבים הלכו איתו בשנים הקשות, באש ובמים, בנאמנות אין קץ. אתה לא מוצא את זה אצל הרבה פוליטיקאים. חלקם נזרקים אל ביתם בלי שאיש יפנה את ראשו לאחור כדי לבדוק מה מצבם והאם הם שורדים.

מעל במה זו נאחל למשפחת דרעי היקרה ברכת מזל טוב!