העיסוק הבלתי-פוסק במשא ומתן המדיני יוצר תחושה כי אך אתמול נפלו לידינו אותם ‘שטחים’ שעליהם מתנהל הדיון, וכי יש כאן בעיה כלשהי הזקוקה לפתרון. מבט חטוף בלוח השנה מבהיר עד כמה זו תחושה מוטעית ומופרכת. אנחנו מדברים על מציאות שמתקיימת כבר ארבעים ושבע שנים!
בימים האלה, לפני ארבעים ושבע שנים, פרצה מלחמת ששת הימים, שבה הוחזרו לידי עם ישראל חלקים יקרים מארץ ישראל, ובראשם ירושלים העתיקה. ארבעים ושבע שנים הן שני דורות. מי שנולדו באותם ימים כבר יכולים להיות סבים לנכדים. ואנחנו מוסיפים לדבר על ‘בעיית השטחים’.
המלחמה הצודקת ביותר
גם תשע-עשרה שנים קודם לכן ‘כבשנו’ שטחים, אבל אז לא קראנו לזה כיבוש אלא שחרור, ולמלחמה מלחמת השחרור. בזכות אותה מלחמה יכולים יהודים להתגורר בבטחה באשדוד ובאשקלון, בעכו ובנהרייה, ברמלה ובלוד, בבית-שמש ובקריית-גת, בבאר-שבע ובנצרת-עילית.
אם מדברים על הכרה רשמית של העולם, הרי השטח שנועד למדינה היהודית הוא בגבולות ה’חלוקה’. הערבים מעולם לא הסכימו ל’התנחלות’ ברמלה ובעכו. אבל לנו היה ברור שהשטחים הללו לא נועדו למסירה לאוייב, אלא זה שלב נוסף בדרך להשבתה של ארץ ישראל כולה לידי העם היהודי. לא ביקשנו את הסכמת הערבים ואת אישור העולם, ועשינו מה שטוב ליהודים.
מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה הצודקת ביותר. צִבאות ערב צרו עלינו ודיברו במפורש על שאיפתם להשמיד (היו לא תהיה) את המדינה היהודית. המבוגרים שבינינו זוכרים היטב את החרדה והדאגה שמילאו את ליבו של כל יהודי באותם ימים מתוחים. אבל הקב”ה עמד לימיננו וחולל את הנס האדיר של הניצחון על אויבינו בתוך שישה ימים. על מה בדיוק אנחנו צריכים להתנצל?
איך ייתכן שאיש אינו מעלה על דעתו למסור את אשקלון, עיר הפלשתים התנ”כית, לידי ערבים, ואילו על ירושלים, חברון, שילה וענתות, מתקיים משא ומתן?! מהיכן באה לנו אותה רפיסות עצמית להכריז מיד אחרי המלחמה שהשטחים המשוחררים אינם אלא ‘פיקדון’ שיוחזר כשיבוא השלום?!
ארבעים ושבע השנים שחלפו ממחישות עד כמה נוכחותנו ביהודה ובשומרון וברמת הגולן היא יד ה’. הלוא מלכתחילה לא חשבנו לכבוש את השטחים האלה. גם אחרי המלחמה הבענו את נכונותנו לוותר עליהם תמורת הסכם שלום. ובכל-זאת מתברר שוב ושוב כי לא ה’שטחים’ הם ה’מכשול’ לשלום, אלא עצם קיומנו בארץ ישראל.
לבנות בלי לגמגם
למרבה הצער יש יהודים המפנים את תכונת העקשנות היהודית לניסיונות חוזרים ונשנים לתת לאויבינו את חבלי ארצנו. המציאות הוכיחה פעם אחר פעם כי כל ויתור כזה הרחיק את השלום. הסכם אוסלו שטף את רחובותינו בפיגועי טרור רצחניים. גירוש היהודים מרצועת עזה הקים עלינו את מדינת החמאס ואת איום הטילים על כל הדרום והמרכז. והללו בשלהם, כאילו עיניהם עצומות.
אחרי ארבעים ושבע שנים הגיע הזמן לשים קץ לכל ההזיות האלה. צריך להפנים שאנחנו כאן כדי להישאר. עלינו לבנות עוד מאות אלפי בתים בכל הערים והיישובים ביהודה ובשומרון וברמת הגולן, ולהודיע סופית, בלי לגמגם, שעם ישראל חזר לארצו ולנחלת אבותיו.