תודה למדינה על קצבאות הילדים?

אז זהו, אפשר להפסיק סוף סוף לעבוד, ניתן לבטל את המכירות הביתיות של מוצרים טבעיים, ובכלל אפשר להכריז סופית: “המגזר החרדי שב לחיי רווחה”.

מה, לא עודכנתם? קצבאות הילדים הועלו בשבוע האחרון בכמה גרמים, ממש בבחינת “וישמן ישורון” (יש לפסוק הזה המשך, אתם יודעים).

לא עוד ימי רעב, לא עוד קווי עוני.

מעתה תמו המשפטים המפחידים על עוף לשבת ועל מקררים ריקים. הכל נגמר, שבח לקל.

קצבת הילדים ההזויה משהו, שהייתה ניתנת עבור ילד ראשון, עלתה בעשרה שקלים נוספים, והיא עומדת כעת על 150 שקלים! לא פחות.

על הילד השני והשלישי, השדרוג משמעותי הרבה יותר, במקומם של 140 השקלים שקיבלתם עד עתה, ייכנסו לחשבונכם יותר מ-180 שקלים, סכום אסטרונומי ואגדי, שיעניק לכם קצת שקט מהחיים הטורפים והדאגות הרמות שנשמעות בחוץ אצל החבר’ה העניים, מסכנים שכמותם.

אם לא עודכנתם עדיין, אתם בחברה טובה.

גם אותי תפסה הידיעה המשמחת הזו ממש במקרה, בבוקרו של יום סתמי. חיוך אגסי שהיה מרוח על פניו של ידידי האברך, הוא שהוביל אותי לחקירת השמחה העצומה, ורק בזכותו התוודעתי לנס הגדול.

אלא שצהלת השמחה שנשארה אצל חברי כל אותו היום, גרמה לי לחשוב שמא פספסתי משהו. נכון, עשרה שקלים הם לא עניין של מה בכך. מי יכול לזלזל בקילו עגבניות. אבל עדיין, זה לא שפיצחנו איזה תוספות מוקשה, ולא ראינו מהרי”ט אלגאזי נידח בעוקצין.

סתם, שמחה על כלום.

העזתי פני. “על מה השמחה” שאלתי, “יש ילד בדרך?” 180 שקלים חודשיים כן יסבירו שמחה גדולה שכזו. אבל הוא בשלו: “הקצבאות חביבי, הקצבאות”.

מסתבר שהיהודי שמח על אמת.

הוא ריחם עלי מן הסתם, אחרת אין הסבר לחמלה הגדולה שנוספה לקולו, כשהסביר לי בעדינות רחימאית כמה בעצם אנחנו מקבלים מהמדינה בחינם. הנחות במעונות, בארנונה, תשלומי קצבאות ומס הכנסה שלילי.

“אך, איזה טוב השם”, הוא השתפך.

“תחשבן רבינו, תחשבן”, הוא המשיך, “תראה שבסך הכולל אנחנו מקבלים מהמדינה הרבה כסף בחשבון שנתי, לא משהו שכדאי לזלזל בו”.

חשבנתי.

חשבנתי שבע עשרה אחוז מע”מ על כל מוצר, גם על העגבניות. הוספתי מיסים, ארנוניות, מס בלו, ביטוח לאומי, מס זכייה בפיס, ארגת רישוי רכב, אגרת טסט שנתי, מס על טבק, על עראק, מס הכנסה, מס שילוט עירוני, דוחות חנייה, מכס, תשלומי קבלת אישורים, מס בריאות, מס על דירה חדשה, על רכב חדש.

רציתי להמשיך, אבל לחבר כבר נמאס, מהמס.

הוא ברח, צהלתו כבר לא על פניו, הוא ניגש לגמ”ח הקרוב ללוות כמה שקלים.

•

שאף אחד לא יבין אחרת, לנציגות החרדית בכנסת מגיעה תודה ענקית. תודה על מלחמה עקובה מדם שמטרתה להקל ולו במעט את חיי האזרחים כולם, לא רק חובשי הכיפה והמשקפיים.

הם עשו זאת, בגדול.

אך שאף אחד לא יחשוב לרגע, כי “המדינה” כגוף כחברה או כשלטון מטיבה במשהו עם הציבור החרדי. לו יכלו, היו עוקרים הכל מהשורש.

אלא שעדיין הם לא יכולים. הסכומים שמקבל אזרח חרדי, לעולם לא יגיעו למחצית הסכום שהוא משלם על מיסים למדינה, ואין כאן שום נתינה לשם נתינה. למזלנו, בהיותה חברה דמוקרטית שווינית, לא יכולה המדינה להעביר לגופים החשובים לה ‘באמת’ מבלי לממן גם את הציבור החרדי ואת שאר המיעוטים בארץ.

החשש מאנרכיה ומחוסר יציבות שלטונית, הוא שעדיין מעמיד את המצב על כנו.

“כל מה שתקנו, לא תקנו אלא לצורך עצמן” – ואידך זיל גמור.

•

והנה הודעה: בשבוע שעבר, כתבתי על אנשי הוואטסאפ האומללים, המוגדרים כנפגעי חרדה יומיומיים. המסר היה חד וברור, אך כנראה חד מדי.

בין התגובות הרבים שקיבלתי, נמצאה גם תגובתו של יהודי יקר מירושלים שהופתע לחלוטין כי בחרתי לחשוף את סיפורו לעיני כל. יחד עמו הגיעו תגובות נוספות ממכריו, שקריאתם מחייבת אותי לכתוב הבהרה, ואולי גם התנצלות קלה עד מתונה.

מסתבר, כי רצף כתיבת המאמר, הביא לכך שרבים יכלו לחשוב ולהבין, כי הביקורת נתונה לאותו נפגע חרדה אמיתי, בהיותו מחזיק מכשיר שאינו כשר ונחשף להזיות הוואטסאפ.

אז זהו שלא.

האברך המדובר הינו יהודי ירא שמים אמיתי ואין לו ולנאמר לעיל כמלא הנימה. אדרבא, בתפקידו כאיש חינוך, טרח להבהיר לתלמידיו את האסון הגדול שבטומאת העמים. ועל כך, התנצלותי והבהרתי.

תגובה אחרת שהגיעה ממכריו של האיש, דווקא מצאה חן בעיני: “אז מה ר’ מנחם, אתה מספר סיפורים אמיתיים? חשבתי שהכל בדיה”.

כמעט הכל.

[email protected]