צפיתי בתכנית ‘פנים אמיתיות’ של העיתונאי אמנון לוי על תופעת הגירושין במגזר החרדי, והייתי ער, כמו כולם, לסערה שפרצה בעקבותיה – האם נכונות הטענות שהועלו בה?
ומפה לשם צפה ועלתה במוחי תשובתו השנונה של הגאון רבי שלמה יוסף כהנמן זצ”ל, שהשיב לאלו מחוגי הציונים שתהו מדוע אינו אומר הלל ביום העצמאות: “אני נוהג כמו בן גוריון. כשהוא יאמר הלל ביום העצמאות, גם אני אגיד”.
במה דברים אמורים?
לצד טענות שאכן ראוי לדון בהן ואף לתקן את הדרוש תיקון, עלו גם טענות מביכות, מרושעות אפילו, מסוג “ארגוני החסד אינם תומכים בגרושות”, וכן “הכיצד זה שאף אדם לא לוקח אחריות על הבנים נטולי האב בבית הכנסת?” וכדומה.
ובנוגע לאלה, לא נותר לי אלא להשיב שאנחנו פשוט נוהגים כמו אמנון לוי.
כשהוא – כמייצג הציבור החילוני – יקים רשת תמיכה כלכלית קהילתית כלשהי כדבר שבשגרה – נדבר.
כשחילוני רנדומלי יפרוש חסות על בן השכנה הגרושה, ידאג לו לכתף תומכת, וידאג למלא חסרונו של האב במשחק הכדורגל השבועי – גם אתו נדבר.
עד כאן.
בציבור החרדי קיימים לפחות ארבעה ארגונים שאני מכיר, יתכן יותר, שכל תפקידם הוא תמיכה בכל מישור ותחום לנשים גרושות וילדיהן, מתוך מסירות נפש שאין כמותה.
חברים אישיים שלי מקריבים את מיטב עתותיהם ואפילו במובן מסוים את משפחתם שלהם, למען גרושות וילדיהן.
כמה כאלו קיימים בציבור החילוני?
ובשכונתי שלי החרדית, אשה גרושה יש ולה שלושה בנים.
היא נערצת על כולם ונישאת על כפיים, וכולם מגויסים למענה מעל ומעבר, ובאהבה אין קץ. בנה יקירה הקטן החבר הטוב של ילדיי, וכן, אנו הולכים יחד יד ביד לבית הכנסת.
השבוע אף התרגשנו עד מאוד כשהחל להניח תפילין במזל טוב.
ואז מגיע לו אמנון וחושף את “פניי האמיתיות”, תוך כדי נפנוף בספיחי ספיחיים שוליים מופרכים (ועוד לא דיברתי כלל על ההשמצה הנבזית כביכול אבות גרושים בציבור החרדי מתנתקים מילדיהם כמעשים שבכל יום ונוהל ‘מקובל’).
אז כן, תיקון הוא דבר טוב. אבל לא באמצעות אינסטלטור נכלולי ומניפולטור.
עזבו, למה ללכת סחור סחור. מה שהוא לא אמת, במלוא היקפה, בשורה התחתונה הוא פשוט שקר.
כן, פנים שקריות.