עושים שiק בחורף • כשהצלם בועז בן ארי נחת שוב בשוק מחנה יהודה

חודשים ארוכים לא הייתי בשוק בימי שישי. אילוצי הזמן והשבת הנכנסת מוקדם גרמו לי להגיע חסר נשימה לשוק רק לקניה מהירה של חלה או פיצוחים – ולצאת מיד. השבת הספקתי להגיע מעט מוקדם מהרגיל והנה מה שהצלחתי ללכוד בעדשתי. מקווה שתהנו. אני התגעגעתי ונהניתי.

מיד בכניסה לשוק אני נתקל בצמד בחורים מנגן בנבל דוד. מה יכול להיות יותר טוב מלחזור לשוק ולהיתקל בקבלת פנים כזו מרעננת ומוזיקלית?

מטרים אחדים משם שוב ניצב צמד-חמד: מנגנים שירי שבת בעוז. שני ילדים נעצרים, מביטים בהם דקות ארוכות. כשאני מרים את המצלמה ללכוד את הרגע, הם מבינים שהגיע הרגע לזוז.

אני ממשיך מטרים אחדים קדימה ושוב בחור מנגן שירי שבת על ‘עוד’: החל מדרור יקרא ועד יה רבון. מצטרף ומלווה את נגינתו בשירה עדינה בחור שעומד בצד. הוא מבקש יפה: אל תצלם אותי, אני שר לנשמה.

 כמה מטרים ליד דוכן הנחת תפילין של חב”ד, עומד צמד אמריקני. הם מנגנים ושרים את ‘לכה דודי’ בניגון חב”די ידוע. אני מצלם ונפנה ללכת, כשהם קוראים לי ושואלים: היכן יוכלו לקבל את התמונה? כהרגלי אני עונה, שבטוח יעדכנו אותם שהתמונה עלתה באתר…

כבר הייתי בטוח שאת התמונה הבאה אצלם שוב עם זמרי רחוב או נגנים, אבל אז ראיתי את הצלם מנחם כהנא, שזכה בימים אלו במקום ראשון בתערוכת ‘עדות מקומית’ המוצגת במוזיאון תל אביב, כשהוא מתחקר שני חיילים חרדים מגדוד ‘תמר’ של גבעתי. כמה חיילים חרדים יש שם, הוא התעניין, ועם מי לדבר כדי לבוא לצלם שם.

כשמנחם זיהה שצלמתי אותו, נעמדנו לדבר. באווירת שישי בשוק, בירה ומצלמות. צלם שהיה במקום ביקש לצלם אותנו יחד – וזו התוצאה: חיוך של אושר ביום שישי.

המשכתי הלאה. ואז ראיתי אותם חוצים בסערה את השוק, מצד לצד. אני מצלם, והחייל האחרון פונה אלי, תוך כדי הליכה מהירה: “מה? לא ראית אף פעם חייל חרדי?”

בצד, בסמטת אגוז, הם ישבו מחייכים מאושרים, יום של אושר רגוע, מסיימים את הבירות. כמעט והמשכתי בלי לצלם, אבל אז חזרתי רק בגלל החיוך של שלושתם.

ממש ממול עומד הבחור של הג’חנון בר, מכין מלוואחים ללקוחות בשתי מחבתות. יש מצב שתקפיץ שני מלאווחים בבת אחת לתמונה? הוא ניסה, אמנם לא גבוה מספיק, אבל לתמונה זה הספיק.

בסמטא ליד, גילתי את צבי מן. לשאלתי מה הוא עושה היום – השיב: “אני מטפל בבחורים החרדים ובגיוסם לשחר-כחול ושאר הסלולים לחרדים בצה”ל”. תמונה תזיק? שאלתי. “מה פתאום”, הוא ענה. צלמתי.

בצד השני של השוק, הרחק מדוכן חב”ד המרכזי, הוצב עוד דוכן חב”די מאולתר להנחת תפילין לעוברים ושבים, כדי שאיש לא יפספס.  ילדו של השליח עמד ליד חנות ממתקים – כשהמוכר שאל אותו: “כמה אחים יש לך? תקח ממתק לכל אחד לכבוד שבת”. כעת הילד החל בבחירה. לא נשארתי לספור כמה אחים ואחיות יש לו.

כשבאים מי שממש לא רגילים לקור הירושלמי, הם מתעטפים בכובעי צמר נאים ומצחיקים. כשצלמתי את התמונה הזו, עם הכובעים מאחור, בחור ירושלמי עם מצב רוח בריא חייך למצלמה. כמובן שתמונה זו הייתה עדיפה עלי על פני התמונה הרגילה.

“סגור אמרתי לך, סגור אתה לא מבין”, קרא לעברי מתוך החנות, למרות שלא אמרתי לו מילה ולא בקשתי לקנות כלום. כשיצא מהחנות עם המנעולים לנעול, אמרתי לו: לא בקשתי כלום. והוא אמר לי: “סליחה, אבל אני רגיל שאנשים נעמדים ברגע האחרון לבקש משהו אחרון לקנות, ואני ממהר הביתה. מקווה שיצאה לך תמונה יפה”. אמר והלך לדרכו.

המוכר העייף מיום העבודה ישב והקשיב להתלבטויות: כמה פיתות צריך לשבת והאם יגיעו אורחים אם לאו? אתה עייף, חייכתי לעברו. “שיקחו את כל החנות מצידי”, אמר בתשובה. “אבל איפה הם ירכיבו את זה על האופנוע? שאל. ולא הייתה לי תשובה.

בסמטה פנימית, מתחת למלון קזינו דפריז לשעבר, ישבו שניהם, קסדותיהם מונחים על השולחן ובצד. צלמתי תמונה אחת, אך היא יצאה לא טוב. כשצלמתי את השניה הם כבר שמו לב לנוכחותי. חבל.

הכהנים. ככה קוראים לכל השלושה שעומדים. בצד על הסולם עומד דובי. הם ידועים כצווות ‘דובי והכהנים’. הם עמדו ושוחחו. כשדובי ראה אותי, הוא עלה על הסולם. הם התפלאו על צעדו, אבל התמונה יצאה פשוט מושלמת.

“לכבוד שבת קודש, לכבוד שבת קודש”, אמר לי אחרי שראה אותי מצלם. “אפשר למצוא לשבת הכל מעולה וטוב בשוק, לא משנה באיזו שעה הגעת, העיקר שתכוון לכבוד שבת קודש”.

“תראה לי איך יצאתי”, ביקש זה עם מנת השווארמה. כשהראתי לו, רציתי להראות גם לבחור ששתה בירה איך הוא יצא בתמונה. תגובתו הייתה ספונטית, אבל מצחיקה: “אין תורך לראות את התמונה, אני תמיד יוצא יפה בתמונות”. עם כזה בטחון עצמי מי יתווכח.

מהצד ניתן לדמיין אותם כשני אברכים, באמצע דיון בסוגיא הלכתית עמוקה. במציאות שניהם דנו על קטע מוזיקלי. כשעברו אותי, אמרו לי “בטח צלמת אותנו בגלל הזקנים”. עניתי שצלמתי בגלל תנועות הידיים.

אפי אפשטיין (מימין) קיטר שמזמן לא צלמתי אותו לפרופיל. אז הזדרזתי לבצע את הבקשה. הוא איש שמסתפק במועט. השניים האחרים דנו  על הבירה האדומה שנשארה סגורה, כי קנו אותה לחבר שאוהב רק את הסוג הזה.

אבא הלך למכולת בשוק לקנות כמה דברים, אמא עמדה מהצד והשגיחה על העגלה והקניות – והילדים, כדי שלא יפריעו, היו עסוקים בסוכריה ולהביט בי מצלם אותם.

כל אחד וטעם החיים שלו. כשבקשתי לצלם את אותה תמונה שוב, ענו לי: “מה זה, שתיה בהזמנה? תבוא עוד רבע שעה”. כשהגעתי הם כבר לא היו…

צלם הוידאו אליעזר ליאני, שבימים אלו הפך גם למדריך לצילומי וידאו בישיבה בה למד בעבר, נעמד להצטלם עם צלם מקומי, שצילם סטילס בשוק.

השוק מתרוקן מלקוחותיו ואב ובנו ממהרים הביתה עם עגלה מלאה בקניות, וארגז מלא בחלות. הם מיהרו ואני הספקתי לצלם מהזווית שבה התכופפתי עם ליאני, כדי לצלם איתו קטע וידאו קצר.

איפה הרב רוטמן? שאלתי, כשראיתי בחור חדש עם חצוצרה מחצרץ ומכריז לסגור את החנויות לקראת שבת. “הרב רויטמן בחו”ל, אבל מה, האם אני לא מספיק טוב?”

“מה השעה?  עוד כמה דקות שבת?” נשמעה הקריאה ובתוך דקות העמיסו את הקניות על עצמם, ארזו את הילדים, ויצאו לדירה הקרובה לשוק.

“סגור, סגור, סגור, שבת כבר”, צעק והוריד את הנקניקיות. מכריז השבת עמד מאחורי ואמר: “אל תצלם אותו, הוא מחכה שתצלם ואז מתעכב מלסגור”. אז לא המשכתי.

וממש ביציאה ברחוב אגריפס, ילדה קטנה עטויה במעיל בודקת זרים לשבת. אבא, שישב ברכב, שלח אותה להביא זר לכבוד שבת. היא לא התעכבה יותר מדי. כעבור רגע קצר היא כבר הייתה שוב ברכב החמים עם זר פרחים מהמהם.

השוק כבר סגור, וויכוח מתי שבת התעורר בין שני החברים. הם בדקו בקבוצת הוואטאפ את זמני השבת, חייכו ומיהרו לבית. אני רק מקווה שהם בדקו בזמני השבת שחזקי שכטר שולח.

היציאה החוצה מהשוק תמיד מלווה בתמונות אחרונות. חשבתי שזו תהיה התמונה האחרונה ואצלם את היהודי האחרון בשוק מניח תפילין לקראת שבת, אך מיד התבדיתי. היו עוד כמה תמונות שהיה חבל לפספס, בדרך לרכב.

הסבא ונכדתו הלכו לדרכם דרך השוק. מידי כמה מטרים עצר הסב, התכופף אליה, לשמוע את שאלותיה ולענות לה בסבלנות. ככה, מידי כמה מטרים, היא שואלת והוא עונה, היא שואלת והוא עוצר, מתכופף ועונה., אני מקווה בשבילם שהגיעו בזמן לשבת.

כבר חשבתי שקבלת פנים מוזיקלית הייתה רק כשהגעתי לשוק. אבל כעת התברר לי שגם כשהשוק כבר ריק מאנשים, יש מי שמנגן לכבוד שבת או לכבוד צאתי. השארתי לו חלה ועוד כמה מיני מטעמים, אחלתי לו שבת שלום והמשכתי לדרכי.

ביציאה ממש מהשוק הוא ישוב על אופני אביו, אוכל בתאווה אין קץ תותים טריים עסיסים וטעימים. אביו ביקש את התמונה. לאחר מכן אמר לי כי שמו של ילד הפלא החמוד הזה הוא יוסף חיים בצלאל.

הגעתי ליציאה. בחוץ צייר מצייר את השוק והיציאה.

אווירת השבת כבר שורה על ירושלים. הצפירה נשמעת, אנשים כבר מהלכים על פסי הרכבת, בדרך לעוד שבת אצל ההורים.

אני כבר ברכבי, בדרך הביתה. קרוב לגאולה אני רואה אותם חוזרים עמוסים בקניות מהשוק אל הישיבה. להם בטוח היתה שבת כייפית.

וממש בכניסה למאה שערים, המחסום כבר הוצב, סוגר את המעבר לכלי הרכב. מהרכב הראשון בשיירה יוצא מפזר פשקוילים. הוא מזיז את המחסום ונכנס לרכב כדי להמשיך בפיזור פשקוילים ברחבי השכונה. לא הספקתי לקרוא. אני מקווה רק שהיה כתוב בהם: “שבת שלום לתושבי ירושלים”…