1.
הכתבה הטובה והמרתקת ביותר בעיתונות החרדית של סופהשבוע היא כתבתו-טורו של אריה ארליך במגזין משפחה.
היא הייתה כה טובה, עד כי חשתי תחושת החמצה, ולא רק בגלל שהטור לא קיבל הבלטה בשער: הסיפור יכול היה לבטח להתפרס על פני עמודים נוספים, אולם בשל מגבלת מקום, נאלץ ארליך להכניס את הקורא לעולמם הקסום של בני הזוג מיליצקי – שתמונתם מדליקים את נרות החנוכה כיכבה ברשתות החברתיות בחג החנוכה האחרון – בכפולת עמודים בלבד.
גם הכותרת, אגב, הייתה מבריקה: “חצי תמונה ואלפיים מילה”. חצי, על שום שהעיתון, כמקובל בעיתונות החרדית, צינזר את האשה הניצבת לצד בעלה.
ארליך התייצב בפתח ביתם של בני הזוג המופלאים – הרב יצחק אליעזר (‘רב-יצחק-לייזר’) ומרת יהודית מילצקי – בשכונת נחלאות, נקש על הדלת והתקבל בסבר פנים יפות.
בסלון הבית שמע את הסיפור המרתק. בני הזוג התחתנו בפנימייה של בית היתומות ‘בית אסתר’. היא נולדה בצ’כיה, וכאשר הייתה תינוקת בת חודשיים הוכנסה על ידי הוריה למנזר כדי להציל את חייה. בהמשך היא חולצה על ידי קרובי משפחתה, עד שעלתה ארצה. אחרי שגילתה גבורה רוחנית ושמרה על יהדותה בקיבוץ של השומר הצעיר, בו נקלטה, התגלגלה לבית היתומות – ומשם לנישואים עם בעלה, נו של הגאון רבי חייקל מילצקי זצ”ל.
“ההערכה ההדדית רק עולה מיום ליום”, היא מספרת ומסבירה את פשר המבט שנשקף מעיניה בתצלום הכובש.
“וכאן אני מגיע לחלק שבו ייאלצו הקוראים להשתמש בכוח האמונה והדמיון”, כותב ארליך. “עומדת רעייתו, ותולה בו מבט גאה של הערצה אינסופית. כל הווייתה משדרת אושר וגאווה, שגם הם נראים כמו גלויה מזמנים אחרים”.
אחרי שהוא מגולל את קורות בני הזוג, את הגבורה הרוחנית של הרב מילצקי ואת מעשי החסד המופלאים שלו, הוא מסיים: “כלום יש מי שעדיין זקוק לתמונה שמופיעה בעמוד זה כדי להסכים שאיפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים האלה?!”
אין, באמת שאין. והלוואי שיש, שהיו…
2.
אחרי כתבת-שטח יח”צנית בשבוע שעבר, השבוע הפיק כתב המודיע משה מיכאל צורן כתבת-שטח מעולה שבמעולים.
אלא מאי? הקולגה שמואל גרינוולד מיתד נאמן מתחרה בו, ובצדק, על תואר ‘כתבת השטח הטובה ביותר’.
כך קיבלנו שתי כתבות שטח טובות בשבוע אחד.
צורן לא התעצל ויצא אל… הגלבוע. לצד הנוף הפסטורלי הוא מצא שם מתח בטחוני לא פשוט. מתברר כי מושל ג’נין, העיר הנשלטת על ידי הרשות הפלשתינית, הוא ראש הביטחון המסכל. לאחרונה החל ירי בלתי פוסק בדרכי הגלבוע, והוא מהווה ניגוד גמור לנופים מרהיבי העין.
8 קיבוצים, 14 מושבים, 5 ישובים קהילתיים ו-5 כפרים ערבים – כל אלו נמצאים בתחום המועצה האזורית גלבוע.
פריחת החורף בעיצומה, הצבעים מרשימים, המון שכונות ‘בנה ביתך’ חדשות וצעירות, אבל אירועי הירי מתרחשים לא רק ליד מעבר הגלבוע, כי אם גם ליד גדר אחד הישובים.
השער האלקטרוני כבר לא נפתח בפני כל אחד, “ללא אישור מאחד החברים לא תכנס לישוב, גם אם איחרת את מועדה של תפילת מנחה או ערבית ותרצה להצטרף למניין בקיבוץ”.
בשבועות האחרונים, “הוחמרו מאוד מאוד נהלי הפתיחה של השער, עד שגם חברי הקיבוץ עצמם אינם יכולים לפעמים להיכנס ליישובם ולבתיהם… הישובים היהודיים בגלבוע הפכו אפוא לקו תפר”.
“דרך בית הכנסת היפהפה בקיבוץ ‘מירב’ אפשר לצפות עד ה… כפר הערבי ג’ילבון הסמוך לכאן מאד. המרחק בין הבתים של שני הישובים אינו עובר את 500 המטרים, וכאשר מדובר באירוע ירי, אף אחד מישובי הגלבוע אינו בטוח”.
שווה לקרוא. תרגישו כאילו כף רגליכם דורכת ממש בתוך הדשא של הקיבוצים – והכפר הערבי העוין נשקף ממול…
גרינוולד, לעומתו, הדרים אל ישוב בדואי שאפילו אינו מסומן על המפה. בתוך מאהל, עם נרגילה ועל שטיחים צבעוניים, הוא צולם יושב, משוחח עם עודא טראבין, מי שישב 15 שנה בכלא המצרי בעוון ריגול למען ישראל’.
השבט, מקורו באזור סיני, שם נולד. כשחצי האי עבר לידי מצרים בחר אביו להישאר בתחומי מדינת ישראל. כמו כל חבריו הלך ללמוד בבית הספר ברהט, ואחר כך החל לרעות את צאן אביו. שתי אחיותיו נותרו להתגורר באזור אל-עריש שבשליטת מצרים, כאשר לאורך השנים הם נהגו לבקר מעת לעת.
באחת הפעמים, כשעשה את דרכו במעבר הגבול כדי לשוב ארצה, ניגש אליו אדם ולחש באוזנו: ‘אני מייעץ לך לא להגיע הנה שוב’.
כששב בשנה הבאה שוב למצרים, החל החלום הרע. “כעבור זמן קצר נפתחת הדלת, בפתח עומדים מספר אנשי בטחון והם גוררים אותי אחריהם. הם מודיעים לי כי אני עצור בעוון ריגול לטובת ישראל”.
מכאן מתחיל סיפורו המרתק, המתובל בתיאורים צבעוניים מיישובו הבדואי המעניין. “עודה… יישאר כאן. יחד עמו ימשיכו לרחף מעל פני הקרקע עשרות אלפי העופות, היוצרים יחד ענן שחור ומרהיב. כמעט כמו המציאות שריחפה כאן על המאהל הזה במשך 15 שנים. משפחת טראבין, כך חשים הנוכחים כאן… ימשיכו להתגורר בפח הזבל הגדול של המדינה”.
3.
נגעי הטלפון הלא-כשר ממלאים מזה שבועות ארוכים את דפי יום ליום, בטורו של קובי לוי מיתד נאמן הכותב גם בביטאון שס.
השבוע עסק גם טורו ב’יתד’ בנושא, תוך שהוא מגיש סיפור על צעירה משותקת שהתחתנה בניסי-ניסים.
וניסים, בטורים על טלפון, מגיעים אחרי ששוברים טלפון לא כשר.
קצת מוגזם, לטעמי, היה הקטע הבא:
“שימו לב, לא נביא אני ולא בן נביא. על הקו סבתא נכבדה שואלת שאלה: ‘ר’ לוי, בתי גרושה עם שלושה ילדים, כשנתיים ימים. לפני שנה החל הגרוש שלה לעשות לה צרות צרורות…היא ממש מואסת בחייה. יש לך רעיון כיצד נפטרים מן הטרדן הזה?’
תשובה: סבתא יקרה תני לי לנחש שבתך החרדית הגרושה רכשה לני שנה אייפון או גלאקסי או סמרטוט פון אחר, ומאז החלו הבעיות לצוץ… תקני אותי אם אני טועה.
כמה שניות של שתיקה. ‘נכון, יש לה אייפון כשנה. הערתי לה על כך, אבל היא לא מסכימה להיפטר ממנו’.
אני שמח שהבנת סבתא יקרה שיש קשר ישיר בין הגיהנום שהגרוש שלה מספק לה במנות יומיומיות גדושות, לבין חיי התועבה של בתך עם המכשיר הטמא. נסי לשכנע אותה לזכך את רוחניותה ולשרוף את שטן האינטרנט, ותגלו פתאום שהגרוש שלה הוא נופת צופים, נשמה טובה ועדינת נפש, שממש צריך להתחרט שהם נפרדו”.
טוב, הרב לוי, אין מי שלא מסכים עמך שטלפון לא כשר הוא צרה צרורה.
אבל, וכאן בא האבל הגדול, מי שמנו לחשב חשבונות שמים ולדעת על מה ולמה עושה גרוש צרות לגרושתו? רק למידע: יש גרושים שעושים צרות לא רק לגרושותיהם, כי אם גם לילדיהם. ולא – לילד אין טלפון לא כשר.
חשבונות שמים, כל שנינו, עושים רק בשמים.
4.
בשבוע שעבר טעה כתב יתד נאמן, כששיבח את נשיא המדינה ראובן ריבלין על נסיעתו ברכבת לוושינגטון, תוך שמירה על פשטות וצניעות.
בשיחה עמו הסביר כי אילו ידע על הדלקת הנרות של ריבלין בבית הלבן, יחד עם ה’רבה’ הרפורמית, היה נמנע מלשבחו.
מתברר שבהמודיע יש פחות קשיחות וביקורת כשהדבר נוגע לפגישות עם רפורמים. שבוע וחצי אחרי, כשהכול כבר יודעים על האירוע המבזה, ועל הלגיטמציה שהעניק הנשיא לרפורמים, יוצא כתב ‘המודיע’ מ’ כרמלי מגדרו כדי להגן על ריבלין, כשהיחס לרפורמים כלל לא הוזכר.
“בסביבת הנשיא לא מצליחים להבין את ה’רדיפה’ כלשונם”, כותב כרמלי, כשהוא מתייחס לרדיפת הנשיא בידי לשכת ראש הממשלה.
“ברור שהוא הוזמן ככלי ניגוח של הנשיא האמריקאי והכבוד הגדול שהוא קיבל שם לא היה כל כך לכבדו כמו להמעיט בערכו של ראש הממשלה, אולם מכאן ועד למעין קמפיין נגד הנשיא?”… מכאן המשיך הכתב והסביר את השקפת עולמו הימנית של ריבלין, תוך הבעת דעה לפיה הוא נרדף כשמאלני, על לא עוול בכפו.
זה קשור, מן הסתם, לראיונות של השר יעקב ליצמן (פטרון ‘המודיע’) שהסביר השבוע שהוא לא בעד הדלקה משותפת עם רפורמית, אבל יש הבדל בין להשתתף באירוע רפורמי לבין להשתתף באירוע בבית הלבן לצידה של רפורמית.
כחרדי, הייתי מצפה ממנו לגנות, אבל כמי שהיה הח”כ היחיד ביהדות התורה שהצביע בגלוי בעד הנשיא, אפשר להבין אותו.
כעיתון המזוהה עם ליצמן, אפשר להבין גם את המודיע.
כעיתון האמון על השקפה טהורה – קשה להבין.
5.
אפרופו ריבלין, היטיב לנתח את התופעה דוד דמן, בטורו במשפחה.
“אני חושב שהנשיא אובמה הרים את כל הבית הלבן על רגליו וארגן את כל טקס הכלאיים הזה רק כדי לזכות להביט בזיו פניו המאירות של הנשיא ראובן ריבלין. האיש היחיד והמיוחד הזה. היצירה האנושית הנדירה. המתנה שאלוקים העניק ליקום. האדם המופלא והקסום הזה, שכמותו אין למצוא גם באמריקה מחוף לחוף..
“אין ספק שהנשיא רצה לראות במו עיניו את האיש שעשוי לפי כל הסיכויים לזכות בשיא גינס מפוקפק של נסיון נואל לשאת חן בעיני כולם, ועל הדרך להתנער מכל מה שדגל בו במשך השנים או שחשבנו שהוא דוגל בהם..
“לאדם מהסוג הזה קוראים במחוזותינו חנפן. כלומר, אדם שמתיפייף מבוקר ועד ערב ומנסה למצוא חן בעיני כל אדם, והמטרה הזאת מקדשת בעיניו את האמצעים כולם גם אם זה אומר לזמר זמירות חדשות מדי בוקר ולסתור את עצמו מהיום למחר ומהיום להיום…
“הנשיא ריבלין, וזה רציני לגמרי, הפך לעת זקנותו לקוריוז מהלך. האובססיה שלו להיראות טוב בעיני כולם מצליחה בסופו של דבר להרגיז את כולם. הנאומים שלו חלולים ואין בהם מאומה. האמירות שלו פומפוזיות ונעדרות עמוד שדרה אידיאולוגי כלשהו. הרצון הנושא שלו לרצות את כולם, מביא אותו במשך כל יום שעובר לפגוע בעוד חלק מהאוכלוסיה. פעם זה חרדים, פעם זה אנשי ימין ופעם זה אנשים אחרים שנפלו חלל על מלחמת הנראות הנמרצת של הנשיא המזדקן.
“עצוב לראות מה שבית הנשיא עשה לאחת הדמויות הפוליטיות שהתהדרה ביושרה אידיאולוגית. ומה שהכי מרתק הוא, שזו הפעם הראשונה שנבואותיו השחורות של בנימין נתניהו מתגשמות מול עינינו במהירות שכזאת”.
6.
זו גם דעתו של אריה זיסמן מיתד נאמן. אף הוא סבור שנתניהו צדק.
“כאשר נבחר ריבלין במקום שמעון פרס מיהרו אנשי השמאל להספיד את מוסד הנשיאות וטענו כי מה שהיה לא יהיה. החשש שלהם היה שריבלין, איש הימין, יביא לבית הנשיא את מורשתו ואת דעותיו מבית חירות והליכוד. קולות הנהי של השמאל התבטאו במאמרים ובפרשנויות, תוך דברי הספד על בית הנשיא.
“והנה לא עברו שנתיים ונעליו של פרס לא נותרו יתומות. ריבלין, איש הימין וארץ-ישראל השלמה לא מאכזב את השמאל. זה החל באמירתו האומללה ‘בני עמי בחרו בטרור’ ונמשך עם שלל אמירות ומעשים שהגיעו לשיא (שלילי) השבוע. ריבלין נהיה יותר פרס מפרס.
“לא נותר אלא לחזור לימי הבחירות לנשיאות המדינה ולהיזכר בהתנגדות הנחרצת של נתניהו לבחירת ריבלין… רבים בליכוד שהתגייסו בעד ריבלין (ובראשם גדעון סער) התקשו להבין מדוע נתניהו מתנכר לבחירת ‘חירותניק’ איש ימין מובהק…
“התוצאה עגומה מאד: כאשר איש ימין מתחיל לפזול שמאלה, זה נגמר הרחק. דוגמאות לא חסר. עזר ויצמן, אריאל שרון, אהוד אולמרט, ציפי לבני, דן מרידור ורוני מילוא… התהליך שלהם למרכז נגמר בצד השמאלי (פחות או יותר) עם תוצאות קשות..
“ריבלין מאכזב ללא ספק. במצב הזה אפשר להבין את רוב חברי סיעת יהדות התורה שהתנגדו לו מלכתחילה”.
כשזיסמן אומר ‘רוב’ הוא מתכוון למעט את ליצמן, שלא קרא נכון את המפה הפוליטית.