כשהם סיימו, החתן פנה לכלה: ‘עכשיו אפשר לרקוד’ • מסמך מרגש

בדינר של ארגון ‘קרבתנו’ בשכונת בורו פארק, הוזמן הגראמן יואלי ליבוביץ, בנו של האדמו”ר מניקלשבורג, לשאת דברים בפני הקהל.

באירוע השתתפו הורים לצד ילדיהם המנותקים. יואלי הרגיש מחובר לסיטואציה, בשל המקרה האישי שלו. הוא גדל מגיל 9 עם אמו, והיה בנתק מאביו. חלפו 16 שנה עד שחזר לשוחח עמו. כיום הוא בדחן פופולארי.

הדברים שנשא בערב מדברים בעד עצמם, ואין צורך להוסיף עליהם. הם מתורגמים כאן – בחרדים 10 – לעברית.

מסקנת דבריו היא אחת: אם רק נתקלתם במקרה בו ילד לא שומר על קשר עם אחד מהוריו – עשו כל שביכולתכם לקרב ביניהם. אל תאמינו ‘שיש כאן ‘מקרה שונה’ או ‘סיפור חריג’.

הנה המונולוג.

•

“מי שמכיר את ההיסטוריה האישית שלי יודע שאני מכיר מה זה להפסיד ברכה של אבא. 16 שנה לקחו לי, עד שיכולתי לזכות בחזרה לברכה מאבא שלי.

לפעמים יש זמן או מצב, שמסיבות ידועות לא מאפשרים לאבא או אמא להתראות עם ילדם, לפעמים יש זמן שאפילו האבא או האמא כן בבית – אבל אין לילדים במשך שנים ארוכות אבא או אמא.

משום כך, כשזה מגיע לכאלו מצבים ליבי מרגיש זאת במיוחד, ולכן כשאני רואה כאן יהודים ויהודיות שמתאספים רק כדי לקרב בין ילדים להורים, זה ממלא את הלב באש.

לי בתור בדחן קורה גם שאני מנהל ‘מצווה טאנץ’, ויש פעמים שאומרים לי כך או אחרת… יש כאלו שיודעים מאוד טוב את מי צריך להשפיל או לרומם… אבל אני מאד רגיש לזה, ואני מגיב לגמרי אחרת מאשר אדם פשוט.

אני לא יכול להרשות להשפיל מישהו בגלל שיש סיבה כזו או אחרת מסביב – זה לא יכול לקרות במשמרת שלי.

•

לפני כמה שנים קראו לי ל’מצווה טאנץ’. נותנים לי את כל האינפורמציה על כל אלו שאני אמור להזמין לריקוד עם הכלה, אבל ככל שמתקרב יום החופה, אני מתקשר לגיס, הדוד, ואומר לו: “קיבלתי כבר כל המידע אודות כל אלו שאני צריך להזמין, אבל על אבי החתן לא קיבלתי, והוא מן הסתם היותר חשוב שאני אמור להזמין…”

אומר לי הדוד: יואלי, שכחתי להגיד לך, האבא והבן לא מסתדרים יחד.. היה מעשה.. פה ושם.. אותו אתה לא עומד להזמין…

מה?! לי לא יכולים ‘למכור’ את זה…

אמרתי לו: אני לא יודע מה אתה אומר, אני חייב להזמין אותו.

הוא אומר לי: לא! הבן שונא כל כך את אביו ואם תזמין אותו, אתה עומד לצער את החתן ביום חופתו… זו הרשעות הכי גדולה כשמערבים את שמו של בורא העולם בתיאוריות והמעשיות שלהם.

אמרתי לו: אני מבין היטב מה אתה אומר, אני שומע ‘מהיכן אתה בא’… אבל תאמין לי, תאמין לי, אני מבין עוד הרבה יותר ממה שאתה חושב שאני מבין, ואני – אם תסלח לי – לא אוכל להיות הבדחן בחתונה.  תסלח לי, תקרא למישהו אחר… אולי למישהו אחר יהיה לב לעשות זאת.

הוא התחיל לדבר על ליבי: יואלי, אתה לא יודע, אתה לא מכיר את הסיפור… יואלי, אתה לא מבין, אתה לא מכיר את הסיפור המלא.

אמרתי לו: אוי ווי, כמה שאני מבין…

אמר לי: אי אפשר עכשיו להגיד ‘לא’, זה כבר קרוב לחתונה ואין לי מישהו אחר להזמין, תהיה אנושי, בבקשה.

אמרתי לו: לא, זה דבר רחוק מאד מלהיות ‘אנושי’… אם אתה רוצה שאני אגיע כבדחן לחתונה הזו, תן לי את האינפורמציה על האבא ותאפשר לי להזמין גם אותו לריקוד.

אמר לי: אתה יודע מה? תקרא לו, אבל אל תהיה זריז, אל תהרוס את כל החתונה, אז תקרא לו בקרירות בקצרה… שתי דקות לכאן לשם, אל תכביד על לב החתן. אמרתי לו: אוקיי, אראה מה אוכל לעשות.

אני כתבתי לי אכן הזמנה לא ארוכה, אבל מספיק כדי לקרב ביניהם… אבל קצר ולא בכדי שלא לעשות לא נח לכל המסובים האחרים.

•

בשעת מעשה, כשהתחלתי להזמין את אבי החתן, אני קורא לו קצר ומהיר, אני רואה מסביב עיניים רושפות, כל מיני ‘עסקנים’ כאומרים לי: ‘נו תפסיק, תעשה מהר’…

מסרתי נפש לעוד שורה ועוד שורה.

וכשאני מסיים, אני רואה בפינה יהודי שבור, נעמד ומתקרב, אך אף אחד לא קם לקראתו. החתן נעמד ואבי החתן רוקד בקצרה עם הכלה, נראה שגם הוא פחד מהעסקנים, וכמה דקות אחרי הוא לוקח את ידי החתן לרקוד עימו…

החתן לא מיישיר מבט אל אביו. הוא מסתכל ימינה או שמאלה, לגיסיו, לדודיו, לכל צד. רק לא על אביו. ואבי החתן כשמבחין בכך, גם הוא לא מיישיר מבט, הוא לא יכול אפילו להביט על בנו. עיניו על הריצפה, הוא רוקד שתי דקות, אף אחד לא מצטרף והוא חוזר שבור אל מקומו…

ואני מבחין מסביב איך כולם משחררים אנחת רווחה: ‘האסון עבר’…

יואלי ליבוביץ. צילום: דוד פייערסטון

ליבי קרוע ואני לא יודע אם אצליח אי פעם לתקן זאת.

כעת אני קורא לאבי הכלה, מתבל במשלים פתגמים וחרוזים,הקהל מוציא ממחטות, כולם מרוגשים, מנגבים עיניים, וכשהוא קם לרקוד – כל המשפחה רוקדת מסביב… וליבי נשבר בקרבי עוד יותר. כשרואים את פוזטיב מול הנגטיב…

הבא בתור שאזמין זה החתן והכלה עצמם.

•

במקום לדבר על החתן באיזו ישיבה הוא למד והכלה איזו לווית בת חן היא, התחלתי לדבר מהזוהר הקדוש, שמסביר כי נשמות אבותינו יורדות מגן עדן ומסתכלים איך צמחו הילדים עליהם התפללו ושפכו דמעות כמים.

והמשכתי להרחיב, כי בספרים הקדושים כתוב אשר לא רק נשמות אבותינו יורדות מגן עדן – גם נשמות הילדים העתידים להיוולד לבני הזוג מגיעות ובוחנות. בוחנות על מה מתפללים החתן הכלה, העתידים להיות הוריהם…

האם אתם מתפללים שתאהבו אותנו כל כך חזק כל חייכם? האם אתם מתפללים שנאהב אנחנו אתכם כל כך חזק כל הימים? שמא מתפללים אתם כי תמיד נרגיש בנח אצלכם בבית? האם אתם מתפללים שתזכו לרוות מאיתנו מלא חופניים נחת לנצח נצחים?

לא ידעתי כלל ועיקר באם דברי הותירו רושם , על מי ועד כמה.

עד שסיימתי ‘להזמין’ את החתן והכלה לריקוד המצווה.

בדרך כלל החתן אוחז בידי הכלה – ורוקד. הפעם זה היה שונה. החתן אמר לכלה: ‘רק רגע’…

קרא לאביו, רמז לו באצבעו ‘בא הנה’.

האב קם ממקומו שוב, וראיתי שהפעם הוא לא פוחד מאף אחד מסביב.

אחז החתן בידי אביו והפעם הוא הישיר אליו מבט, הם שניהם, האב והבן, הביטו זה בעיני זה… מבלי לראות אף אחד מהנוכחים.

כמה רגעים חלפו וראיתי את האבא והבן נופלים זה בזרועות זה… הבטתי מסביב וראיתי שכל הסובבים כולם מבינים מה קורה כאן, כולם דמעו מהתרגשות, מלבד כמה עסקנים שממש כעסו עליי…

כשהם סיימו לרקוד, החתן פנה אל הכלה ואמר: ‘עכשיו אפשר לרקוד’…

•

ואני אז חשבתי לעצמי: ראיתי שיש לנו את אותם יחסים עם אבא בשמים… כמה ילדים מסתובבים ברחובות, כמה שיקרו אותם שאביהם שונא אותם, ועל כמה ילדים שיקרו שהם שונאים את אבא בשמיים? אבא, תראה, תסתכל רק לתוך עיננו, העיניים שלנו מלאים, כל כך מלאים בצער, בכל כך הרבה כאב, כל כך הרבה שנים… כי עין בעין יראו, תסתכל אל תוך עיננו ‘בשוב השם’ ואנו מתקרבים אליך ריבונו של עולם…

סיפרתי את כל הסיפור הזה פעם אחת באיזה מקום, ולמחרת קיבלתי טלפון: ‘דוקטור ליבוביץ…’

השבתי למתקשר: אתה כנראה טעית במספר הטלפון…

הוא אומר לי: לא טעיתי…

שתדע לך, אני התגרשתי לפני  5 שנים. בארבע השנים הראשונות לא נתנו לי להתקרב לבני. רק לפני שנה, כשהתחתנתי בשנית, אפשרו לי לפגוש את בני, וכבר שנה שאנחנו מרגישים כל כך מרוחקים. בזבזתי אלפים על גבי אלפים אצל פסיכולוגים ומבינים…. אולי נוכל לעשות משהו, ועדיין כל הזמן יש כזה ריחוק…

אתמול ישבתי שם עם הבן שלי, ושמענו אותך מספר, ומיד אחר כך הוא קרא לי ‘אבא’ – פעם ראשונה מזה 5 שנים.

הוא ביקש לשלם לי ואני התעקשתי שלא, והתווכחנו על זה בלי סוף – והוא מצא דרך לשלוח לי כסף…

ואני ראיתי שזה עשה רושם, לכן אני מספר את זה הלאה.

לאחיי ואחיותיי היקרים, כשאתם רואים פעם כזה דבר שלא מאפשרים לאבא או אמא לראות את הילד, תעשו מה שיש ביכולתכם להשיב חזרה את האבא והאמא אל ילדיהם, כי אני יכול להגיד לכם עדות – שילד צריך גם אבא וגם אמא, ואני לא רוצה שאף ילד שעובר כזו חוויה יצטרך לחכות 16 שנה כמוני…

אחיי ואחיותיי היקרים, אם אף פעם לא הופרדתם מהוריכם, אבל אם יש לכם פעם דקה: תתקשרו לאבא ואמא ותגידו להם אני אוהב אתכם… זה כל כך חשוב להם לשמוע זאת. ואפילו אם הוריכם כבר לא בעולם הזה, ועדיין זה אבא-אמא: תגידו אני אוהב אתכם…

וכשאתם הולכים הביתה, והילדים שלכם בבית, אפילו אם הם ישנים, תגידו להם כמה אתם אוהבים אותם, ועם זה תעוררו רחמים אצל ‘כרחם אב על בנים’, כי אנחנו הרי כמשל כאב על הבנים… ונראה שאנחנו חושבים לפחות שאנחנו יודעים מה זה אבא וילד…”