שום דבר לא הכין אותי, לא נפשית ולא פיזית, לרגעים המביכים שתפסו אותי לאחר תפילת שחרית ביום שלישי השבוע.
עודי מכתף את תיק התפילין, באמנות יהודית בת אלפיים, תחת שחיי, מנסה ליישר ולדייק, להצמיד אגודל תחת הטלית בדיוק מופלא – ולנגד עיני מכר וותיק, לא כזה של ‘שלום שלום’ עם העיניים ברפרוף, ולא כזה המוכר בין תכלת לכרתי. משהו באמצע, שלום בפה רפה, ואולי טפיחה על השכם פה ושם. לא מעבר.
אבל עדיין מכר וותיק.
הוא לא דיבר, המכר, שמא היה בין הפרקים ואני אינני בדרגת ‘מפני היראה’, ושמא שמר על אפקט ההפתעה. רק הגיש לי קבוצת דפים מהודקים, וסימן לי בעיניו בהרמת גבה ימנית ובתנועת ראש קדמית, לאמר: תקרא.
קראתי. נבהלתי והשתוממתי. לא ידעתי איך להגיב, אם להגיב.
הדף הראשי נשא לוגו של בית חולים מוכר, והכותרת הייתה ‘אבחון מיון פסיכיאטרי’.
כך מודיעים על אי שפיות זמנית? תמהתי. ולמה דווקא לי? מה עשיתי?
המתנתי בסבלנות. הזמן בבוקר, כידוע, יקר פי שלושה מהצהריים ופי עשרה משעות הערב. אך התמיהה הייתה גדולה כל כך, שהעדפתי לוותר על כוס הקפה של סדר א’ העיקר שאשאר שפוי.
לפחות אני.
הוא ראה את תגובתי, המכר. הוא לא נבהל, רק סימן לי להמשיך לקרוא. אינני זוכר את התנועה המדויקת. המשכתי. לאט לאט נפתחו מעיינות בינתי והתמונה החלה להתבהר.
יום קודם לכן, מסתבר, הוא המתין בתחנה הנכונה ובזמן הנכון. כן, הוא ורעייתו עמדו יחד בתחנה של קו 1 לכותל המערבי, להתפלל ביום הנשגב והקדוש ‘זאת חנוכה’, במקום הקדוש מכל.
סמוך לשעה שלוש אחר הצהריים, שעט לעברם מחבל מתאבד, ישחקו עצמותיו, ופגע בהם בעוצמה. אמנם לא בגופם, אך חזק חזק בנפשם. שניהם הוגדרו כנפגעי חרדה.
‘שום כלום’ בעברית, ו’חמור מאד’ במציאותית.
מהתיאור הכתוב עולה, כי תקופה לא קלה עלולה לעבור עליהם בחודשיים הקרובים, והיא עדיין תקרא ‘בסדר’ ‘וסבירה’ למצבם בהגיה הרפואית. וכמובן שאם חלילה יופיעו הרגשות אחרות שלא דווחו בטופס זה, עליהם להתייצב במידית בחדר המיון לשלילת פגיעה נפשית בלתי הפיכה.
הוא, כבר סיים את תפילתו, או שמא בין הפרקים היה, ואני בדרגת ‘מפני השלום’ והוא רק משיב, והחל לספר ולתאר תיאורים מחרידים על אנדרלמוסיה ועל צרחות, על צינור מים שהתפוצץ ועל גרזן שנמצא.
ואני עמדתי מולו פעור פה, מחרדה, מפחד ומאימה.
•
כאן קרה דבר מבהיל.
לפתע הוא נעצר, הביט בהשתוממות אמיתית על פי הפעור, מיקד מבטו בפני ושאל: “אתה רציני?”
סגרתי את הפה. פתחתי אותו שוב, וטרם הבנתי את כוונתו.
“רציני על מה?” שאלתי בחזרה.
“לא ראית את ההסרטה של הצינור המפוצץ? לא ראית את התמונה המחרידה של הגרזן?” הוא תמה, וכעת פיו נותר פעור.
ואני, בור שכמותי, לא ראיתי ולא שמעתי. יסלח לי ה’, אבל בקושי על הפיגוע עצמו שמעתי. רק בלילה כשנודע לי על הדריסה המחרידה, הבנתי להיכן שעטו האמבולנסים בדהרה בשעת צהריים.
אבל משהו אחר הבנתי, לא באותו יום שני מחריד. בבוקר יום שלישי, כשטלית ותפילין בידי האחת, וטופס שחרור ממיון פסיכיאטרי בידי השנית.
רבבות ‘פסיכים’ נטולי טופס שחרור פסיכיאטרי מסתובבים בינותינו. גם הם נמצאים בכל פיגוע, בכל אירוע מחריד, נחשפים לגופות, לשברים, לגרזנים ולכתמי הדם המרוחים על הכביש.
הם, ‘פסיכי הווטסאפ’, המחוברים און-ליין לקבוצות ‘הכי’ נחשבות ‘והכי’ אמינות, נחשפים ביודעים ובמתכוון לזוועות האיומות ביותר המתרחשות בכל מקום בעולם, גם באולפניהם המשובחים של זרועות דאע”‘ש.
אותם נפגעי חרדה, אינם מודעים למצבם, בעיקר משום שאינם רוצים להיות מודעים לו.
אותם אנשים קטנים, הכי קטנים בעולם, המכורים לטיפה המרה גם אם היא מובאת בצורת ‘הפתגם היומי’, הם האנשים השפלים ביותר בעולם.
כולם ככולם, אין יוצאי דופן, מייחלים באמת ובתמים, להיות נוכחים ‘על אמת’ בפיגוע רצחני עם המון דם ואקשן, רק בשביל שתורם קרנם ותגבה בחצי טפח, כשהם יהיו האלו שיביאו את התמונות הראשוניות בבלעדיות, וכמה שיותר מזעזע ומחריד, כך טוב יותר.
איכס.
נערי הווטסאפ ומתבגריו, הרסתם את העולם. הפכתם אותו לזירת פשע אחת גדולה.
כנסו למאורתכם והישארו שם. מוטב תחיו בזוהמתכם ואל תפיצו אותה חוצה.