כשמשפחה מתאר את השתלשלות יצירת כתבה המתפרסמת בבקהילה
1.
אין ספק שהנושא הבוער ביותר בתקשורת החרדית של סוף השבוע היה מותו של יוסי שריד, ח”כ ושר לשעבר, ומי שלא ממש חייך במהלך השנים לציבור החרדי ולכל מה שהוא מייצג.
אלא שבעוד בשבועונים נעשה מאמץ להזכיר את זכרו, לרעה או לטובה, ביומונים לא ממש התאמצו יתר על המידה.
חיים ולדר, למשל, טרח לכתוב טור על האיש (ולא לטובה), אבל אז פתח את העיתון ומצא טור אחר במיקום השמור לו מימים ימימה. מתברר, שהוועדה הרוחנית של ‘יתד נאמן’ לא הסכימה להשקיע ביוסי שריד המנוח עמוד שלם, גם אם היה זה עמוד על דרך השלילה – ופסלה את הטור.
חיים עצמו שבע רצון מההחלטה, הכל כך ‘יתד-נאמנ’ית’. “אני שלם עם ההחלטה”, אמר לי. “יש בה אמירה נוקבת פי כמה ממה שיכולתי לומר על האיש בטורי”.
2.
שני קטעים בלבד הותרו לפרסום, בטורו של העיתונאי אריה זיסמן במוסף ‘יתד השבוע’. שניהם, צריך לציין, עסקו בעיקר במות השמאל הישראלי, ולא נגעו ביחסו של שריד לציבור החרדי.
“השבוע נפרד השמאל הישראלי מאחד מראשי מנהיגיו – הח”כ והשר לשעבר יוסי שריד”, כתב זיסמן, ותיאר איך נפילת השמאל שברה את שריד, ש”הבין את המציאות הזו”, אך “התקשה להשלים”.
מהימים בהם גרפה סיעת מרצ 12 מנדטים ו”עם עמדות השפעה בממשלה ובתהליכים המדיניים (“יומרץ רבין”), הפכה למפלגה מצומקת (שריד עזב אותה ב-2003, כשלקח אחריות על ירידתה מעשרה מנדטים לשישה). “שריד פינה את מקומו ועזב את הפוליטיקה לאחר שהבין שאין לו עוד כוח להשפיע”.
“שריד מת השבוע, השמאל מת מזמן, אין לו תקומה”, קובע זיסמן – ובצדק.
3.
מרתק היה לעקוב אחר הקשר בין טורי הזיכרון לשריד ב’משפחה’ וב’בקהילה’. מתברר, שהדברים כרוכים אלו באלו.
וזה המעשה שהיה:
לפני מספר שנים שוגר כתב בקהילה (יוסי כץ, שם עט) אל ביתו של יוסי שריד בתל-אביב לראיון זוגי עם אריה דרעי – אז עדיין היו”ר המודח של ש”ס.
השבוע מיהר בקהילה לשלוף את הכתבה מהארכיון (מנהג קבוע שלו, אגב) ומיחזר אותה (תחת שם העט ברוך גוטליב) שוב.
אלא שבדיוק מאותה סיבה, מותו של שריד, שלף כץ, היום עיתונאי בעיתון המתחרה משפחה (שמעון בריטקוף, לא שם עט), בטורו ‘המזנון’ את קורות אותה כתבה. מן הסתם לא חלם (או שכן) שבקהילה ישלפו אותה ויפרסמו שוב.
אני מניחה שאילו היה יודע על כך, לא היה חושף פרטים כה מביכים על העיתון המתחרה (או שכן)…
שימו לב לגלגולי אותה כתבה:
“בוקר אחד קיבלתי טלפון מהמפיק התזיזתי של אותו כלי תקשורת (מפיק העל אהרן קליגר – ש’ר’). גם אם נתנסח בנדיבות – נוכל לומר שכלי התקשורת הנ”ל תופעל על ידי שלושה יהודים שחריצות היא לא אחת התכונות הבולטות אצלם. ‘תשמע’, הוא אמר בקול דרמטי ששויף במהלך מאה ושמונים הדקות שניסה להשיג אותי ב-66 שיחות שלא נענו. ‘תשמע, השגנו את אחת ה-כתבות לחג הקרוב’. הוא לקח פאוזה דרמטית – ואמר: אריה דרעי ויוסי שריד בראיון משותף…”
מדובר בהישג עצום, צריך לומר. יוסי שריד לא התראיין עד אז “כמעט לאף כלי תקשורת חרדי, ואריה דרעי, היה ונותר מרואיין מחוזר שסירב למרבית הבקשות לראיינו באותה עת”.
השניים, אגב, נחשבו ליריבים מרים. “שריד זכה לקיתונות של רותחים על פועליו מההנהגה הרוחנית של ש”ס”.
קבלו עוד עקיצה: “המפגש עם המנהיג הגולה של ש”ס נחשב כבשורה שיכולה להציל את עיתון החג מכתבות משמימות על ניצולי שואה או/ו כתבה על שבט נוסף שטוען שהוא-הוא אחד מעשרת השבטים האבודים”.
“בקול מפוהק וחסר חשק של יהודי מרוט מעבודה ביררתי למתי נקבע הראיון. כששמעתי צפירות קולניות מלמטה – הבנתי שכלתה אלי הרעה. המפיק הנמרץ ישב מתחת לביתי ובישר לי שבעוד 55 דקות בדיוק שני היהודים הנכבדים יפגשו זה את זה בתל אביב ועל כן מוטב אעשה אם אמצא את עצמי תוך חצי דקה למטה. ‘קפה תשתה כבר אצל שריד’…
“לאוצר המילים של מכונת האנרגיה שענה לשם ‘המפיק’ טרם הגיעה המילה ‘לא’.. ארזתי את עצמי בקושי גדול.. וירדתי למכונית המקרטעת של ידידנו שניהל – במקביל לנסיעה לתל-אביב – עוד שתי עמותות, לו”זים של שבעה זמרים ועוד חתונה של אחיינית יתומה…”
כעת , שימו לב לפרטים הבאים:
• “ההרגל של היהודי שישב לצידי לא לדייק בפרטים כשמדובר במרואיינים שהוא מאד רצה לייבא לעיתונו…”
• “משברי המלים שהוא הוציא בין טלפון אחד למשנהו הבנתי שהוא מכר שלושה סיפורים שונים, סיפור אחד כנגד כל משתתף בפגישה”.
• עד מהרה התברר לכתב שדרעי לא ממש יודע כי מדובר בראיון זוגי עם שריד. שכן, לדרעי דיווח המפיק: “שלושה מזקני העורכים של העיתונות החרדית יבצעו את הראיון לספר יוקרתי שעומד לצאת לאור… במסגרת שיחות שלום רחבות היקף שנעשות במטרה להשקיט את הרוחות הרעות שמנשבות בין הציבור החרדי לציבור החילוני. על כל אלו נוספו סיפורי מעשיות כיד דמיונו הטובה עליו, ויד דמיונו הייתה טובה בהחלט…”
ובכן, גם הכתב עצמו לא נהג בשיא היושר, ומיהר למכור לדרעי ‘לוקש’ ולפיו “המראיינים תקועים בפקקים וביקשו ממני למלא את מקומם”. אז מה אם דרעי עצמו הגיע, כעדות הכתב, זה עתה מהכביש הכי פנוי מירושלים לתל-אביב…
ומה באשר לוועדה הרוחנית, איך היא עיכלה את הלוקש? ובכן, ‘יתד’ לא היה שם.
“המילה ועדה נשמעת לבטח בדמיונכם כחדר גדול המחזיק מניין חמורי סבר ועטורי שיבה שעוברים על כל מילה מודפסת ומעירים את הערותיהם. ובכן, לכלי תקשורת המדובר היה תרגום רזה בהרבה לצמד המילים ‘ועדה רוחנית’.
“מדובר היה באברך משי שתורתו הייתה אומנותו. ב’בין הסדרים’ ורק בימי שלישי הוא היה מקבל לידיו את הטקסטים שהונפקו במהלך השבוע… לעיתים היה ניגש אברך מספסל סמוך לשוחח איתו בשעת ההפסקה, ובאותו שבוע העיתון היה יוצא נטול הגהה כלל. ובכל זאת, השמיים לא נפלו וכולם שמחו, עלצו וקראו…
“קיצורי של דבר האברך החשוב הנ”ל קיבל את הכתבה ב’בין הזמנים’ כשעיתותיו היו בידיו. איך נאמר את זה בעדינות? כל הסיפור הזה לא נראה לו. מה שייך יוסי שריד לפסח? נו באמת. אבל לשבחו ייאמר שידע את מגבלותיו וידע שהכתבה תפורסם ועל כן הוא התיישב על המדוכה ופרק את כל משנתו מאז ימי ה’חדר’ העליזים על הכתבה המדוברת”.
שריד, אגב, לא ממש אהב את התוצאה, אבל שתק, וכל שהעיר (הכתבה יצאה תחת ידי המגיה מלאה בטעויות כתיב) היה: “תשמע, בחור צעיר…תזכור כל חייך: שניים זה זכר, שתיים הן נקבה, תהיה בריא וכל טוב…”
אם לדעתי תשאלו, בשבוע הבא הולך בקהילה להשיב למשפחה בטור עוקצני משלו. חכו לתיאורים על הוועדה הרוחנית ותפקידיה במשפחה, ומי יודע מה עוד…
4.
לרגע לא האמנתי למראה עיני.
דברי שבח לנשיא המדינה רובי ריבלין מעל דפי ‘יתד נאמן’ שצנזר טור על יוסי שריד, וזאת בשבוע בו טרח ריבלין להדליק נרות חנוכה…יחד עם ‘רבה’ רפורמית?
שימו לב לדברים:
“רבות נכתב על צניעותו של המשמש בתפקיד נשיא המדינה… ריבלין נוסע במטוס במחלקה רגילה, יוצא אל האנשים, מדבר עם כל אחד ומתנהג בעממיות מוחלטת. את כל הגינונים הדיפלומטיים השליך מהבית, והדבר מתבטא בכל שגרת יומו.
“השבוע נפגש עם אובמה בבית הלבן… ריבלין הגיע לוושינגטון ברכבת, אחרי 12 שעות טיסה (סדירה) מישראל לניו-יורק. רכבת רגילה, לא קרון מפואר. הבדיחה שהתרוצצה בין העיתונאים שליוו את המסע וחזו מקרוב בצניעותו של ריבלין הייתה: מזל שנשיא המדינה לא ידע שיש גם אוטובוס מניו-יורק”.
מסכימה עם כל מילה של זיסמן. צניעותם של ריבלין וגם של רעייתו (שהרי אם הייתה היא רודפת שררה ופאר והדר, היה נאלץ רובי לבוא לקראתה ולהגשים את חלומותיה).
רק נקודה אחת הפריעה לי: ביום רביעי התפרסם קטע וידאו בו נצפה ריבלין מדליק את נרות החנוכה בבית הלבן, כשלצידו עומדת ‘רבה’ רפורמית. הרבה בירכה את הברכה, תוך שהיה משבשת אותה (“שעשה ניסים לאבותינו ולאמותינו”) בניגוד לברכה שתיקנו חכמינו. שלא לדבר על עצם מתן הלגיטימציה לרפורמים, ודווקא באמצעות רובי, שלפני כניסתו לתפקיד הנשיא נרשמו מפיו אמירות נחרצות נגד הרפורמים ובעד יהדות אותנטית.
בשיחה עם זיסמן מתברר, שמדובר בתקלה בלבד. את טורו סגר קצת קודם (בשל החנוכה), ועוד טרם התפרסמה תאונת-הרפורמית. אילו ידע על כך, לא היה משבח את הנשיא בטורו.
5.
קוראי מדור זה שמו לב, מן הסתם, לעובדה, שכתבות-שטח חביבות על הכותבת.
מי שכתב פעם כתבות-שטח יודע שמדובר במלאכה מפרכת. הנסיעה למקום, השיטוט בשטח תוך כדי רישום המידע במהירות, החזרה הביתה וכתיבת הכתבה. לא דומה בשום דבר לכתבה שגרתית.
השבוע, למשל, לא הצלחתי למצוא כתבות שטח מושקעות. מלבד ‘המודיע’, שם לא התעצל משה מיכאל צורן ויצא דרומה, אל ‘מבקיעים’, מושב על גבול הרצועה, בין אשקלון ליד מרדכי.
אבל נקודה אחת הפריעה לי ביותר: נדמה ששנת השמיטה נמתחה כמסטיק בכל הנוגע לכתבות יח”צ לארגון ‘קרן השביעית’. כמה אפשר כבר לקרוא על עוד חקלאי ששמר שמיטה (בזכות הקרן ובלה-בלה)? לא שחלילה אנו מזלזלים בנושא החשוב, אבל גם שוקולד לא אוכלים יותר מדי.
אז הנה, עוד כתבה על חקלאי (שגר במבקיעים), שהחליט לשמור שמיטה ומן הסתם מטעמי יח”צ שכנעו אותו שחשוב לחשוף את סיפורו בפני קהל הקוראים.
אבל אם להתעלם משורות היח”צ, מדובר בכתבה נאה. אמנם מושב עובדים, אבל תחנת הדלק הממוקמת בפתח, על הכביש הראשי אשקלון יד-מרדכי, נסגרת בשבתות ובחגים, וכך גם המסעדה הצמודה אליה (כשרה למהדרין).
במבקיעים עצמו שמרו שמיטה, שומרים שבת, הוקמו בית כנסת ומקווה טהרה. בהחלט מהפך רוחני מעניין.
החקלאי עצמו, שי שמו, נולד בגוש קטיף, שם התגורר בישוב החילוני פאת שדה, ליד עצמונה. הגידולים הייחודיים שלו היו מהמבוקשים ביותר באירופה, ועגבניות השרי שגידל נכנסו לרשתות היוקרה המובחרות והמפורסמות ביותר באנגליה.
כשהגיעה ההתנתקות, היה בשיא הקריירה החקלאית. הוא ניתב את הישוב להגיע להסכם מהיר עם מושב מבקיעים, לשם עברו התושבים כמקשה אחת. בגוש קטיף, אגב, שיכל את בנו דביר, בן ה-11, שנהרג בתאונת דרכים, כך שעם המעבר היו צריכים להעתיק את קברו ו”לפתוח את כל מאגר הדמעות מחדש”.
במבקיעים החל מחדש את ההשקעה החקלאית.
באחד הלילות לקה בהתקף לב חמור, וכאשר ניצל ממנו בנס, החליט לשמור שמיטה. מכאן מתחיל סיפורנו.
כאמור, כתבת שטח מלווה בסיפור – בהחלט מרתק ומומלץ.
תגובות
אין תגובות