הבזוקה והשאלה היהודית

 ובשיא הקור, מדליקים אש. בלילות הכפור הקיצוני שפוקדים השבוע את ישראל, יוצאים רבים מדי ערב אל החלון או אל הדלת, רק כדי להדליק נרות קטנים של אור וחום אל תוך החושך והקור. זה לא פולקלור, זאת אמירה.

מול כותרות חדשותיות חשובות אבל מתחלפות (נאום של ג’ון קרי, מפכ”ל חדש למשטרה, ראש המוסד מתמנה בשידור חי וכו’ וכו’) – ניצבת כותרת יציבה: להדליק נר של חנוכה. בימים ההם, בזמן הזה. בכל דור, תחת משטרים שונים וגם בעצמאות מבורכת, מול איומים ואתגרים מכל הסוגים, יש פה עם קטן שנושא אתוס צנוע ועדין, אבל חד־משמעי: להמשיך להאיר בכל מצב. להוסיף בכל פעם עוד קצת אור ועוד קצת ברכה.

 באחד הדייטים הראשונים עם בעלי לעתיד, הוא סיפר לי את סיפור הבזוקה, סיפור שהפך לימים לחלק מהמורשת המשפחתית. לפני שנים רבות, אחד החברים בשכונה הציע לו פעם מסטיק בזוקה.

התגובה של בעלי, כילד קטן מאוד ודוס מאוד, הייתה נחרצת: “זה לא כשר!”.

הוא חזר הביתה גאה בעצמו על כך שעמד בפיתוי וסיפר על החוויה לאמא שלו. האם, לימים חמותי, נדהמה: “נכון, אנחנו לא נוהגים לאכול כשרות כזאת, אבל עכשיו לך בחזרה אל אותו ילד ותתנצל. תגיד לו: ‘זה כשר, אבל לא בכשרות שלנו'”.

וכך היה. השניות המביכות האלה נחרתו לנצח בזיכרונו, וגם המסר.

אני לעסתי באותן שנים מאות בזוקות. אולי אפילו אלפים. נכון, אלה לא היו שנות הצנע, אבל מדף הממתקים הישראלי לא היה עשיר במיוחד בתחילת שנות ה־80, והמסטיק הוורוד והעסיסי שלט בשוק.

זה לא קרה רק בגלל הטעם, אלא בעיקר בגלל המסביב: לכל מסטיק צורפה בדיחה של “בזוקה ג’ו וחבורתו”, וממנה למדנו לראשונה לקרוא אותיות של כתב ולא של דפוס, ולהבין, כבר בגיל שש, מהו פאנץ’.

לבדיחה צורפה תמיד גם שורה קסומה: “עתידות” (למשל: “בגיל 21 תגיע לירח”) או “הידעת?” (“נהוג לומר ‘איטי כמו צב’, אבל צב מסוגל להתקדם 400 מטר בשעה!”). המסטיק הזה הסעיר אותנו. אספנו והחלפנו בינינו את הבדיחות, למדנו בעל פה את הטקסטים, תהינו למה לבזוקה ג’ו יש רטייה של משה דיין על עינו, וחלמנו בסתר ליבנו שאם ב”עלית” כתבו, אולי באמת נגיע יום אחד לירח.

לימים הקמתי בית שגם בו מקפידים על כשרות למהדרין. בזוקה – אאוט. כיוון שהתבגרתי, כבר לא התגעגעתי, ולא ממש שמתי לב שהמסטיק נעדר מרשימת הקניות, ובכלל, בגילי כבר לא עושים בלונים כמו בילדות.

אבל אז הגיעה אליי בימים אלה למייל הודעה לעיתונות שהלהיבה אותי: “מהיום: בזוקה למהדרין! עלית שמחה לבשר על כשרות בד”ץ מגדים למסטיק הפופולרי”. כבר למחרת קניתי לילדים בהתרגשות את המסטיק הישן־חדש. סיפרתי להם על בזוקה ג’ו בציפייה לסגירת מעגל מרגשת. נכון, זה לא נכס צאן ברזל, חשבתי לעצמי, אבל זה בכל זאת חלק מילדותי. ובכלל, למה שילדים מכל המגזרים לא יחלקו את אותו מסטיק ואת אותו הווי?

ילדיי, בתגובה, לא ממש הבינו מה הביג דיל. לעסו קצת, הסתכלו לרגע בבדיחה והמשיכו הלאה. “אמא”, הם הסבירו כשראו את האכזבה, “היום מקבלים מדבקה עם כל חבילה של ‘גמדים’, ופרס על כל בקבוק קולה, ובתוך כל ארטיק יש צעצוע להרכבה. אז מה הסיפור שלך עם איזה דף קטן שעוטף איזה מסטיק?”

הם צודקים.

ילדים, דתיים וחילונים גם יחד, מוצפים היום בהרבה יותר אטרקציות צרכניות. המדף מלא באינספור מוצרים, ועימם אינספור פרסים, הגרלות ומתנות. למה שיתרגשו מ”עתידות”, כשבעוד כמה שנים אחד המותגים האלה באמת יציע לקחת אותם לירח?

 שכונת קריית־יובל בירושלים עולה לכותרות לאחרונה בגלל מריבות חרדים־חילונים. חוה הכרמי, חרדית מירושלים, שלחה לי השבוע את התמונה הבאה, שבה לכדה רגע מעניין: על הקיר מצוירות שתי דמויות־על שנלחמות זו בזו, ראש בראש. ספיידרמן נגד באטמן. וליד הציור, במציאות, יושבות זו מול זו רבקה קושלנד ושחר איישן, מחייכות, באמצע שיחה ידידותית.

“על הקיר רואים איך אנחנו נראים בתקשורת, וליד הקיר — רואים איך אנחנו באמת, במציאות”, כותבת הכרמי.

רבקה היא חרדית, אישה נשואה צעירה, ושחר חניכה בתנועת הנוער “דרור ישראל”. הכרמי אחראית לסדנת ההיכרות והלימוד שבה משתתפות השתיים, מטעם ארגון “קשר יהודי”. במסגרת הפרויקט מגיעות נשים חרדיות מהשכונה אל הקן של “דרור ישראל” ופוגשות שם את החניכות למפגש של לימוד משותף, היכרות וגם ויכוח.

“שמחתי לפגוש את השכנות שלי”, אמרה השבוע רבקה אחרי המפגש הראשון. “גיליתי שאין כאן שני צדדים, אלא נשים עם אורח חיים שונה ועם הרבה דברים שמחברים אותן. לא הצלחנו להפסיק לפטפט”. שחר הוסיפה: “המפגש עם החרדיות הוא מפתיע, מאתגר ולעיתים גם מרגש. זו רק תחילת התהליך, אבל אני כבר מחכה למפגש הבא”.

אחד המפגשים הקרובים ייערך בגן השעשועים המפורסם והמיתולוגי בירושלים, שמכונה “גן המפלצת”. זה לא רק משחק מילים, המטרה היא להבין שהצד השני אינו מפלצת, ושכדאי להכיר ולדבר באמת, לא דרך הפוליטיקאים וכלי התקשורת. ואולי כדאי גם לתת לנשים בשני הצדדים לנהל את העסק. אצל הגברים זה בהחלט נראה לפעמים כמו הציור על הקיר.

 בעצם, אפשר להבין למה הם רבו. פרשת השבוע, פרשת “מקץ”, ממשיכה לתאר את המתח בין יוסף ואחיו. פרשנים רבים מסבירים שהמריבה ביניהם נובעת מכך שהאחים הסתכלו על הדורות הקודמים: הבנים של אברהם הרי היו יצחק וישמעאל. רק יצחק המשיך את דרכו. אחר כך נולדו ליצחק יעקב ועשיו, ושוב, יעקב לבדו נבחר להמשיך את המורשת.

הבנים של יעקב היו בטוחים ששוב תופעל בחירה טבעית כזאת, ולכן כל האחים קינאו ביוסף. הם חשבו שהוא, ורק הוא, יישא את המורשת המשפחתית הלאה. השנאה הזאת מובילה לשורת אירועים דרמטיים: האחים זורקים אותו לבור, יוסף מגיע למצרים, ולבסוף אחרי טלטלות רבות המשפחה מתאחדת.

התורה מלמדת אותנו כאן מודל חדש: לא עוד בן יחיד, אלא משפחה יהודית ענפה ובה 12 שבטים שונים, מגוונים אבל מאוחדים.

 הסטטוס היהודי:

 “צריך שכל איש יידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר, וצריך שכל איש יידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר את העולם כולו” (הרב אברהם יצחק הכהן קוק)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות