1.
חג החנוכה הגיע ואיתו מגוון מאכלים ספוגים בשמנים צמחיים. כל המאפיות מתחרות של מי תהיה הסופגנייה המרשימה ביותר, הטעמים והעיצובים כיד הדמיון הטובה – וגם המחיר בהתאם.
גם אני, כמו כולם, מתלונן כמה משמין החג הזה, אבל נהרתי כמו כל ההמון הישראלי לקנות כמה סופגניות מוקטנות במחיר מופקע, ולקבל אחת מתנה.
את עליית המשקל כבר אפשר לראות, אבל לרגע אולי אפשר לעזוב את התלונות על נזקי הקלוריות, והחורים הכספיים בכיס – ופשוט לשמוח.
2.
לחג הזה יש משמעות חוץ ממאכלים משמינים. לחנוכייה, למשל, יש משמעות רחבה. הלא היא עיקר החג.
בתמונה שצולמה לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון, תועדה חנוכיית הרב עקיבא ברוך פוזנר ז”ל על אדן החלון כשברקע ניצב בית המפלגה הנאצית מעוטר בדגלים עם צלבי קרס. תמונה זו ריגשה אותי מאוד.
אני לא חושב שיש תמונה טובה מזו, המסבירה את משמעותו העמוקה של חג החנוכה, חג האורים. אז היו אלה היוונים שרצו לבטל את דברי תורתנו, ובתקופתינו היו אלה הנאצים.
אבל אנחנו חזקים מזה. החנוכיה מסמלת את נצח ישראל, ואורו של העם היהודי יגבר על כל המבקשים להרגו ולהשמידו.
3.
אורה של החנוכיה, כאשר הנרות דולקים בשמן הזית המהודר, עושה לך מקום חמים ונעים בלב. היא מאירה את עינייך הכבויות ואת פנייך הנפולות, וכמו אומרת: עוד יהיה טוב יותר. רק להאמין חזק. יש לך למי לפנות בעת צרה ובזמנים הקשים – לאבינו שבשמיים.
שיתגשמו כל משאלות ליבנו ושחנוכה, החג שכל עם ישראל כל כך אוהב, יאיר לנו לכל השנה.
ולא אשקוט לבקש גם בחנוכה הזה, שנה שנייה ברציפות, בריאות איתנה! אני מאמין שעוד בעתיד הלא רחוק יהיו תקופות יפות יותר, ללא מחלות, וניהול אורח חיים תקין, כפי שהיה לי בעבר.
למען האמת, איני זוכר כבר מה זה להיות בריא.
4.
אני לא מתלונן על מצבי. אני יודע שתמיד יכול להיות יותר גרוע וצריך להודות על הטוב, על הרע ועל הנורא.
השבוע ‘נגררתי’ על ידי אימי לאירוע של גמלאי קופת החולים ‘מכבי’ במתחם הסינמה סיטי בראשון לציון. התלבטתי אם ללכת, כי לא ידעתי מה לגבי כשרות, שמיטה וכו’.
לבסוף, לאחר שכנוע, הסכמתי להגיע (כמה כבר אפשר לשבת יומם וליל בבית?).
הייתה חוויה נהדרת, ארוחה כיד המלך, מלאה כל טוב ואיך לא? סופגניות. משגיח כשרות במקום אישר לי שהכשרות היא למהדרין ואני יכול לאכול “ללא כל חשש”.
למרבה ההפתעה באותו אירוע לא קיבלתי הערות על שיעולי. אולי היה זה עקב כך שהנוכחים היו עובדי\גמלאי קופת חולים המתורגלים במפגש יום יומי עם חולים.
5.
מארגני האירוע חשבו גם על הסעות הלוך-חזור הביתה לירושלים ולמודיעין.
בהסעה חזרה, ישבה לידנו חברה ותיקה של אימי, הזוכרת אותי עוד מימי ינקותי. היא התחילה לספר שהיא “בטיפולים” עקב מחלת הסרטן בה היא חולה זמן רב. היא אישה דתייה ומאמינה. היא סיפרה שלאחרונה היא מרגישה טוב יותר ושמחה שיכלה להגיע לאירוע.
אותה האישה לא מפסיקה לחיות את החיים, ומשתדלת לנהל חיים תקינים ככל האפשר.
ואז חשבתי לעצמי: אם היא יכולה, אז אני לא יכול?
6.
כך הוטבע לי חג החנוכה השנה מלא תקווה ושמחה על מה שיש ומה שאין, ולזכות לשמוע קצת על הודאה לקב”ה כמו מהאישה זאת.
האם צריך יותר מלשמוע: “אני מודה לקב”ה שנותן לי כוחות”, כדי להביע חיוך אופטימי ומלא שמחה על הפנים?
כמדומני שלא.