אחת הידיעות במהדורת החדשות הייתה כי אחת משלוש נשים תחלה במחלת לב. כאילו לא די בכך, מהידיעה עלה כי הגורם הלבבי נמצא במקום הראשון מבין גורמי התמותה אצל נשים.
מאוחר יותר קראתי ברשת את סיפורה של אישה שהגיעה לרופא המשפחה והתלוננה על תעוקה בחזה. הרופא ביטל את דבריה ולאחר תלונות חוזרות ונשנות אף קבע כי היא סובלת מחרדות ורשם לה תרופות נוגדות דיכאון…
רק כאשר “נגמר לה האוויר בחזה”, נערכה לה בדיקת א.ק.ג והתברר שהיא סובלת ממחלת לב.
והיא לא היחידה.
מסתבר שהתופעה הזו שכיחה למדי בקרב ציבור הנשים. מעניין. משום שתמיד טענתי שהלב הנשי עמוס יותר ממקבילו הגברי. והנה, עכשיו זו עובדה. נשים סובלות יותר מגברים ממחלות לב ו…כאבי לב.
שנאה ודעה קדומה
ולעניין אחר שלקחתי ללב. יוצרת חרדית יצרה סרט באורך מלא המציג את חייהן של הבנות החרדיות.
שמחתי, בעיקר לנוכח העובדה שהסרט זכה לחיבוק חם מהאקדמיה. זו בהחלט אמירה. במיוחד לנוכח השקפותיהם של אנשי ה’תרבות’ בארץ.
אבל, כאשר פגשתי באותה יוצרת, גיליתי שהיא סובלת מדעות קדומות ומסטריאוטיפים חסרי ביסוס.
היא אמרה לי כי היא איננה בטוחה שהסרט שלה יכול לדבר אליי.
מדוע? משום שאני חב”דניקית. “כחב”דניקית, אין סיכוי שתביני את הקונפליקט של הבנות שלנו – הבנות החרדיות – שלימדו אותן להינשא לבן תורה”.
לא הופתעתי מהתזה הזאת שקנתה לה שביתה אצל רבים מהליטאים. אבל המשפט “בכלל, בחב”ד לא מחזיקים מלימוד התורה” – הוא מקומם, שקרי ואווילי.
בן תורה ליטאי שנחשף לשיחותיו של הרבי, עומד נפעם. אם הוא אמיתי עם עצמו, אין ביכולתו להתכחש לעמקות הפלפול ובהירות המחשבה שבאה לידי ביטוי בשיחה אחר שיחה. אבל לא צריך להיות בן תורה בשביל להבין זאת.
גם אני, אישה פשוטה, יודעת לחזור על שיחתו של הרבי אודות הקשר בין נרות החנוכה ולימוד התורה.
“הרגיל בנר – הוויין לי בנים תלמידי חכמים”, אומרת הגמרא.
הרבי מסביר שגזירת היוונים הייתה “להשכיחם תורתך”, ובמילא, בימי החנוכה יש להוסיף בלימוד תורה ואף הנשים צריכות להוסיף בימים אלה בלימוד תורה. שכן, כך אומר הרבי, נשים מברכות ברכות התורה וחייבות ללמוד את התורה השייכת להן. דהיינו, את ההלכות הנצרכות עבורן.
יתרה מזו, הרבי מוסיף ואומר שהרי “גם הן היו באותו הנס” ועוד יותר שהרי נעשה נס על-ידי אישה.
כחב”דניקית, מצאתי לה (ליוצרת הליטאית) לימוד זכות. זו אינה אשמתה, אלא אשמת הוריה ומערכת החינוך שהאכילה אותו מילדותה בדעות קדומות ושגויות. היא עצמה אף העידה כי “משחר נעורי הכניסו בי שנאה לחב”ד. אך כיון שעשיתי כברת דרך ואפילו הגעתי איכשהו להיכרות עם מפעל השליחים ברחבי העולם, יכולתי לגלות בעצמי את מה שהחביאו ממני. גם אתם יהודים. אפילו חרדים לדבר ה’, ומסתבר שאתם גם עושים דבר אחד או שנים עבור עם ישראל”.
פששש. תודה באמת על האישור להיותנו חלק מעם ישראל.
לא שנואה, שונה!
את תחילתו של חנוכה עשיתי בבניו-יורק, בבית מדרשו של הרבי.
גם השנה, כמו בשנה הקודמת, לא היה ניתן לזוז בעזרת הנשים במרבית שעות היום. ולא מדובר בשבת, אלא ביום חול. מאות (!) נשים צעירות ומבוגרות, עם עגלות ונכדות, מילאו את עזרת הנשים מבוקר עד שעת הדלקת החנוכיות.
הן בחופש, ובמקום לטייל בקניון הקרוב, הן בוחרות לבוא להתפלל ולהשתתף בעשרות השיעורים לאורך כל שעות היום.
אכן, אף הן היו באותו הנס. חנוכה הוא חג החינוך ומי כמו הנשים אחראיות על החינוך. איזו השפעה יש להתנהגותן על בנותיהן הבאות עמן לבית הכנסת בסתם יום של חול, או על בניהן החוזרים מהחיידר בידיעה שאימא נמצאת ב-770 ויושבת בשיעור הלכה, חסידות או פרשת שבוע.
בחב”ד מדליקים נרות בתוך הבית. לא בחלון ולא מחוץ לדלת.
למה, בעצם?
הרי החב”דניקים הם אלה שהביאו את פרסום הנס למימדים שלא היו מאז ומעולם. אין כמעט עיר ובה יהודים שלא מדליקים בה נרות חנוכה ברחובה של עיר ובפרסום הכי גדול.
איך זה שדווקא החב”דניקים עצמם מדליקים את החנוכייה בתוך הבית?
הרבי הסביר זאת לא אחת.
הנרות – נרות החנוכה – מזכירים לנו את התורה הקדושה. מזכירים לנו את העובדה שאין לנו שיור ללא התורה הזאת. במילא, חשוב מאוד להדליק את הנרות אצלנו פנימה ולחזק את לימוד התורה בתוך הבית, בטרם נצא להאיר את ה’חוץ’.
כמעט ולא תמצאו שליח של הרבי שלא סיים ללמוד ‘סמיכה’ טרם נישואיו וצאתו לשליחות. אין כמעט בת סמינר אחת בחב”ד, שאינה יודעת מה תפקידה בעולם הזה מבחינה הלכתית וערכית. זו ההכנה לבניית בית בחב”ד.
גם אלה שלא יצאו לשליחות, יהיו בעלי סמיכה לרבנות ברוב המקרים. גם אותן בנות שמתגוררות בריכוז חרדי, תהיינה בעלות ידע רחב בכל מה שקשור לתורה הקדושה.
אם כך, איך זה שאותה יוצרת משוכנעת שבחב”ד “לא מחזיקים מלימוד תורה”? את ההסבר אפשר למצוא בפרשת השבוע ובזו שקדמה לה.
השנאה של האחים (שכולם צדיקים ותלמידי חכמים!) ליוסף הצדיק. שנאה שכמעט הובילה לרצח…
מאין מגיעה השנאה? מחוסר הבנה. מחוסר הכרה במציאותו של האחר.
לאה לא הייתה שנואה ליעקב. היא פשוט הייתה פחות מובנת מרחל. “וירא ה’ כי שנואה לאה”. לא שנאה הייתה כאן, אלא שונות.
גם יוסף הוא כזה. אאוטסיידר. בעל חלומות.
אכן, מכירת יוסף הייתה סיבת הגלות – גלות מצרים – והאיחוד בין משיח בן-יוסף ומשיח בן-דוד – כאשר תשרור אהבה בין בני ישראל – יהיה הסיבה לגאולה האמיתית והשלימה.
הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו. לתגובות: [email protected]