הבחור שעמד לפני בקיוסק-מעדניה ביקש שתי סיגריות, ‘של קנט, בבקשה’.
המוכר, בחור חרדי מזוקן, קילף חפיסה חדשה, שלף שתי סיגריות והכריז: ‘ששה שקלים בבקשה’. הצעיר שילם, והמוכר פתח צנצנת שקופה של מסטיקים עגולים שידעו ימים יפים יותר, ושלף שתי עיגולים דביקים וחסרי צבע.
‘קח’, אמר לבחור.
“אוי אתם עם השטויות שלכם”, הגיב הצעיר וניסה להתנער מהמחווה. אך המוכר התעקש: קח את המסטיקים, אתה שילמת עבורם. הצעיר, לקח באי רצון את רכישתו והטיל אותם בפח שבפתח החנות.
מה היה פה.
מתברר שב-21 לאוקטובר אישרה ועדת חוק ומשפט את התקנה הקובעת כי מכירת סיגריות בודדות תעלה למוכר בקנס של 4,000 שקל. קנס על עבירה חוזרת יהיה כפל הקנס הקבוע, והקנס על עבירה חוזרת נוספת יעמוד על פי 3 מהקנס הבסיסי. הרציונל העומד מאחורי התקנה היה רצון להילחם בהעלמות מס, ובהפצת מוצרי הטבק.
מה עשה המוכר הפיקח?
מכר לבחור שני מסטיקים מצחינים בשישה שקלים, ואת הסיגריות העניק לו למעשה במתנה. איש לא יכול לאסור עליו לתת סיגריות לחבר הטוב שלו, ומאידך לגבות ממנו מחיר מופקע של 6 שקלים על 2 עיגולים של גומי לעיסה, נכון?
יתר העומדים בתור, וגם אני, קיווינו בסתר ליבינו, שאיש רשויות המס ייכנס, יבחין באירוע ויפרוץ בצחוק גדול.
לדאבוננו זה לא קרה, ומחזה מרתק נמנע מאיתנו. אבל בינתיים לא חדלה לחלוף בראשי המחשבה: האם לאחר שהמוכסן יפרוץ בצחוק, ויגחך על הפוילישטיק הילדותי של המוכר, הוא יגרור אותו אל הניידת, או ייאלץ לקבל את ההסבר שלו, הקובע כי בסופו של יום הוא לא עבר, פורמלית, על החוק?
והמחשבה הזו על ‘חוק’ ועל ‘רוח החוק’ גררה מחשבה נוספת, האם אנו לא מתנהגים כך בחיינו, הן ברמה החברתית, והן ברמה ההלכתית?
להלן מספר תהיות.
אני מניח שלחלק ההלכתי קיימים מענים, ועם זאת, להציע את השאלות מותר.
• מכירת חמץ: המכירה כידוע לא תופסת על פי החוק הישראלי, בטח עד לא לפני שנים אחדות. איש גם לא מתייחס ברצינות לכך שערבי ידפוק לביתו בליל הסדר ויבקש לקחת את האיטריות במזווה שבמרפסת. בטח לא בעלי המפעלים החילוניים. ובכל זאת המכירה חלה. היכן היחס לרוח החוק?
• היתר המכירה: קרקעות ארץ ישראל נמכרים לגוי, וכך הפירות שגדלים מופקעים בקדושת שביעית. בדיוק כמו במכירת חמץ, בואו נעצום את העיניים ונגיד: בחייכם.
• מאידך, כשהתפרסם שהפרופ’ ישעיהו ליבוביץ נהג לשהות בירושלים ביום י”ד באדר, ואז לנסוע לתל אביב ביום ט”ו באדר, כדי ‘לברוח’ מפורים אותו לא חיבב במיוחד, נתקל בקיתונות של לעג שלא לומר האשמות לאפיקורסות. באופן פורמלי כיבד האיש את החוק, אם כי חירב את רוחו, מדוע איפה לבוז לו? [אגב, לא מצאתי מקור לשמועה הזו].
• אוצר בית דין ואתרוגים: אתרוג מהודר נמכר השנה גם כן ב-100 דולרים. הכיצד, הלא אסור לעשות סחורה בפירות שביעית? המוכר דרש תשלום עבור הקופסה, לא עבור האתרוג. אגב, שוויה זהה לשווים של המסטיקים חסרי הצבע מהפתיח.
• שעון שבת: במשך היום הקדוש, נדלקים ונכבים האורות בביתינו ללא מגע יד אדם. לכאורה הכל בסדר, אבל האם יהיה רב שיתיר הפעלת מוזיקה, מכונות כביסה, או אולי רכבת בצורה הזו? ייתכן שפעולות כאלה ‘אינן שבתיות’, והן נוגדות כאמור את ‘רוח החוק’, אבל אז תעלה השאלה: ושעון שבת של אור, כן שבתי? אולי רק התרגלנו לזה?
• בימי הספירה נוהגים שלא לשמוע מוזיקה. במשנה ברורה אין לכך זכר, ובכל זאת ‘רוח החוק’ מציעה כי שמיעת שירים בימים האלה לא מתאימה. רשתות התקשורת החרדיות משמיעות ‘צלילים ווקליים’ – מקהלת אנשים המתמחה בהפקת קולות מרתקים מגרונותיהם ללא שימוש בכלים חשמליים. האם בכך הם כן נצמדים ל’רוח החוק’?
• ברמב”ם כידוע [מלכים א, ה] נקבע כי אין למנות אשה לכל תפקיד ציבורי בישראל. מה נעשה עם נשותינו החינניות המלאות תפקידים של ראשי צוותות, ראשי לשכות, וראשי מחלקות בעיריות החרדיות?
• נשותינו, כולן או רובן נוהגות לחבוש פיאות נכריות, קאסטם או שיער טבעי. לא ניתן להתעלם מכך שהחוק הפורמלי [או לפחות חלק מן המומחים לו – הפוסקים] מתירים זאת מעיקר הדין, אך לכל ברור כי אין דוגמה יותר מובהקת של גיחוך מביך מ’רוח החוק’ מאשר פיאת הקאסטם הטבעית והגולשת, שבאה לתת מענה על… איסור גילוי שיער ראש האשה מטעמי צניעות.
• חלק ניכר מן הגוססים שבינינו נוהגים לספר לבניהם על צוואה שהכינו, בה צויין במפורש כי חלוקת הממון תהיה שווה. הנורמה התנ”כית בה הבכור הזכר מקבל פי שנים, והבנות אף לא מקבלות את גביע הקידוש של האב, לא ממש קיימת אצל חלקים נרחבים בציבור החרדי כיום. אז עבירה על חוק אין כאן [חוץ מהסטטוס של ‘אין רוח חכמים נוחה ממנו’], אבל דחיית רוח החוק, יש ועוד איך.
• ראשי ישיבות, משגיחים, ומנהלי סמינרים מופקדים על חינוך ילדינו לחוק ולרוחו, או בקצרה לעבודת ה’ ולהתקרבות לשכינה לתורה ולמצוות. אבל אז הם מתנהגים כאחרוני העבריינים ומסרבים לקבל תלמידים למוסדותיהם על בסיס אתני וצבע עור, האם זו רוח החוק?
• מובילי דעה טורחים להסביר את מהותה של ‘דעת תורה’, ואת היחס הנערץ הנדרש מן המון העם לתלמידי חכמים. מאידך, אותם גורמים לא שוכחים להסביר מדוע הרב של המחנה השני, לא שווה כלום, ורק הרב שלהם הוא ‘הכי גדול’, האם לא חרגנו כאן קצת מ’רוח החוק’?
• כרזות בלתי פוסקות מבהירות כי המשתמש בטלפון שאינו כשר פסול לעדות קידושין. אסור גם להעלות אותו לתורה ולאפשר לו לגשת לפני התיבה. האם זהו ‘חוק’ או ‘רוח החוק’? לשון אחר: האם זו הלכה, וניתן יהיה לפרום בחסותה קידושין, ולהתיר ממזרים על סמך העובדה כי העד החזיק בכיסו סמארטפון בשעת הקידושין?
• זמרים, במאים, ואמנים לא מפסיקים להתלונן כי יצירותיהם מועתקות באמצעות רשת האינטרנט ובכלל בסיוע העזרים הטכנולוגיים שלא חדלים מלהפתיע. והנה זה פלא, החוק ההלכתי היבש, מתיר זאת לפחות לפי חלק מן הפוסקים, אבל אז קמים אברהם פריד ואהוד בנאי ושואלים: אבל מה עם רוח החוק?