מורה-דרך עם פנס • פרידה מאורי אליצור ז”ל

 גידלת אותי.

אותי ואת דור העיתונאים שלי, תלמידיך, אנשי המחנה שלך.

כשהייתי בת 16 ולמדתי באולפנת עופרה, אתה היית ראש הלשכה של ביבי. נסעתי איתך פעם בטרמפ. אתה בטח לא זוכר את זה, אבל אני התרגשתי מאוד. היית כל-כך אדיב ונעים, שהיה לי קשה להאמין שזהו אורי המפורסם. נשאר לי בפה טעם טוב. האנשים הגדולים יכולים להיות גם נחמדים.

הייתי בת 20 וקצת כשהתחלתי לשתות את הטורים שלך. שותה וזוכרת, שותה וגדלה.

גדלתי בבית עם קשר קטן לארץ ישראל ולעם ישראל. אתה היית אבא שלי כי לימדת אותי את כל העובדות שצריך לדעת ובעיקר את הרגשות שצריך להרגיש.

הייתי בת 23, כתבת צעירה בחברת החדשות של ערוץ 10. לך היתה פינה במהדורה בשם “דעת יחיד”. אני זוכרת את ההתפעלות שלי מכך שלא פחדת מהם, מהעורכת טלי בן-עובדיה ומכל מי שראיתי כמפלצות שנאה. זוכרת את הקנאה שלי ביכולת הניסוח החדה, הדוקרת שלך, שנשמעת כל-כך טבעית ורגילה. אף פעם לא נזקקת לבריקדות. תמיד היתה בך עוצמה של מי שיודע שהצדק עמו.

הייתי בת 24 כשלקחת את המאמר שלי על דחיית הילד הראשון, שפורסם בעלון היישוב רחלים, והצבת אותו כאתגר בפני הקוראים של ‘נקודה’. זה היה מעשה אמיץ מאין-כמותו. האינטרנט עוד לא היה אז פופולרי, ודיון אמיתי התפתח בכיכר השוק של נקודה. אנשים הגיבו, סערו, מחו, תמכו. הגיליון שאחר-כך הוקדש לתגובות. שמחתי. כי היה לי מה לומר, וכי מישהו נתן לי את הבמה הנכונה ביותר לומר אותו (ובטח שאם זה היה נכתב בידיעות אחרונות הנזק היה רב מהתועלת). למדתי על הכוח שלך. כמו תמיד, לא פחדת.

אני זוכרת שני דברים שאמרת לי כשהייתי כתבת בערוץ 10, לפני שיצאתי לראיין את ראש הממשלה אריאל שרון (זה היה לפני שהוא הכריז על תוכנית ההתנתקות, אבל כבר היה מסובך בחקירות ופלט ‘ויתורים כואבים’ מדי פעם). עמדנו במטבחון של הערוץ ואמרת לי ככה: “קודם כל תשאלי אותו של מי האדמה הזאת. דבר שני: תכניסי את הקוקו לכיסוי ראש (היה לי שיער ארוך ומפוזר תחת כיסוי ראש קטן).

לא הצלחתי לשאול אותו של מי האדמה הזאת, כי התשובה לשאלה ‘של מי השידור הזה’ מנעה ממני (ישבתי שם כעציץ בין עמנואל רוזן לרינו צרור, והם לא היו אבירים כלפיי). את הקוקו לא הכנסתי, אבל כן כרכתי אותו כצמה הדוקה. אבל מההכוונה הקטנה שלך למדתי שני דברים: אחד, שיש לנו שאלה אחת יסודית לפני כל השאלות הפרוצדוראליות. והשני, שגם אם לא ארצה, וגם אם לא בחרתי בכך, אני מייצגת ציבור.

היום אני נציגה של המגזר בבמות מכובדות, בהן עיתון ארצי גדול. כל הקומה שיש בי של ערכים וציונות נבנתה מהכתיבה שלך. כל מה שאני יודעת על הבעיות שלנו, על הפתרונות, ועל הדברים שאין לפתור – הם שלך. כל מה שאני יודעת על כתיבה עיתונאית ופובליציסטית – הוא ממך. איך לבנות טיעון, איך לא לפחד, להכות במקלדת כשצריך, להשתמש בהומור, לחזור על עצמי מדי פעם “כמו קאטו הזקן”. כתבת אל מסה בלתי מוכרת של עיניים.

וחשוב לי שתדע שהיו שם אנשים, שקראו כל מילה, ופירוש הרש”י שלך לחדשות היה תאורת חירום עבורם. בזמנים של בלבול, כשהשמאל פשוט היה הרבה יותר משכנע, שמתי את המשפטים שלך מעל שולחן העבודה שלי. בזמנים של ליקוי מאורות, ועובדות חתוכות, שבתי ופתחתי את המאמר שלך מהשבת שעברה, קוראת את הניתוח הבהיר שלך, נושמת חמצן.

גם היית מורה לכתיבה. ידעת לבנות בניין בעזרת מילים. ואנחנו, הקוראים, התלמידים, צפינו משתאים בבניין המושלם, מנסים לשחזר לבד את התוכנית האדריכלית (היתה כזאת?), את שלבי הבנייה.

כשקראתי את הטורים שלך שמעתי בתוך הראש את הקול שלך מקריא את המילים הכתובות. קול נחרץ כזה, אבל רך. וכל-כך רציתי להיות אורי.

הייתי בת 32 כששמעתי ממך, בדירה של ציפי חוטובלי, את האפשרות המפתיעה, המערערת, החדשה, של סיפוח ואזרוח הפלשתינים. אין אף אדם בעולם שהיה משכנע אותי בכזאת מהירות להצטרף ל”שטות” כזאת. אבל הכוח שלך הוא באיתנות ובחוכמה. איתנות וחוכמה הוא שילוב משכנע.

הייתי בת 35 כששמעתי שאתה חולה. אני כלום בשבילך. עוד בנאדם שעבר לידך פעם במסדרון של ערוץ 10 והיה מנוי על מקור ראשון רק בגללך ודרכינו נפגשו כמה פעמים. אף פעם לא היינו שווים.

בשבילי היית מורה-דרך, אמיתי, כזה שהולך ראשון עם פנס ומעדר. הורית לי את דרכי הערכית והורית לי דרך מקצועית והורית לי אור והורית לי צדק וחוכמה.

ממה שכתוב כאן נשמע כאילו היית קביים וסעד לאישה אחת. ברור לך שזה צריך להיות במכפלות של מיליונים. אתה לא רק שחקן מילים אלא גם נגר ונפח וגנן.

עשית במציאות. שינית במציאות. היית חלק משמעותי, בעל תוקף, לתהליך המופלא של שיבת ציון השלישית (זו של עזרא ונחמיה; זו של 48; זו של 67). לנס של הקמת עופרה. לפלא של שיבת עם לארצו.

היית מעורב מאחורי הקלעים ולפני הקלעים בפעולות שחרצו חריץ בהיסטוריה של עם ישראל. אחד מעשרה המובילים של גוש אמונים. נתת תוקף מוסרי וערכי למתנחלים כולם.

וכולנו בניך, כולנו תלמידיך. המונים המונים קשורים אליך בקשר רגשי, ביתי, אינטימי. היית בסלון שלנו, ציטטנו אותך.

אנחנו אוהבים אותך מאוד. אני אוהבת אותך מאוד.

אורי תודה.