מישהו בשירות הביטחון הכללי איבד את הצפון. בעצם לא מישהו אחד, הרבה אנשים – שם ובמערכת הפוליטית – איבדו את הצפון וכתוצאה מכך גם את העשתונות.
זה התחיל לפני כמה חודשים במשוואה שיצרו פוליטיקאים בין הטרור הערבי הרצחני למעשים, חמורים ככל שיהיו, שנעשים על ידי יהודים במסגרת מה שמכונה ‘אירועי תג מחיר’.
אני מבקש לכפור מכול וכול במשוואה הזאת.
טרור הוא רק אלימות שמפעיל אויב במסגרת מלחמה נגדנו, ורק הוא מצדיק נקיטת צעדים חריפים שמקומם לא יכירם במציאות רגילה. כל השאר הם פשע חמור, פשע נאלח, פשע לאומני, אבל לא טרור. בכל השאר מטפלים במגוון הכלים הרחב שמעמיד ההליך הפלילי.
הרצח בדומא, עם כל חומרתו, הוא לא אירוע טרור. נקודה. מי שקורא לו טרור חוטא לאמת, גורם לפגיעה אנושה ולא מוצדקת בזכויות אדם ואזרח, הופך את עצמו למישהו מהאו”ם שתפקידו לשמור על הסדר “משני הצדדים”, מוזיל את המונח טרור, וכתוצאה מכך פוגע בסופו של יום גם באפקטיביות של המאבק נגדו.
איננו במלחמה מול יהודים! פשע הוא פשע, וחובה על מערכות האכיפה למגר אותו. אולם פשע אינו טרור, ופשע שמבצעים אזרחי המדינה אינו הופך אותם לאויבים ואינו מצדיק יציאה מן הסדר, כפי שאנו נאלצים לעשות במלחמה מול אויבים.
שלל הקריאות המתלהמות על “טרור יהודי” ועל הצורך להעניק לרשויות האכיפה את הכלים העומדים לרשותן במסגרת המלחמה בטרור גם אל מול עבריינים אזרחי המדינה, הן קריאות פופוליסטיות ושטחיות שמשקפות חוסר יכולת הבחנה מינימלית בין סיטואציות מורכבות.
עם הרוח הגבית המסוכנת הזאת חצו בימים האחרונים בשב”כ את כל הקווים האדומים.
הלוגיקה פשוטה ואפילו מתבקשת: אם אירועי תג מחיר הם “טרור”, אז משפחות החשודים הן “משפחות של מחבלים”, ותושבי היישובים שלהם ובעלי התפקידים בהם הם “אוכלוסייה תומכת טרור”. ואם זה כך, אז הרסן הותר והכול מותר.
מותר להחזיק נערים במעצר למעלה משבועיים בלא שיותר להם להיפגש עם עורכי דינם, ואפילו בלא שיוכלו לראות שופט בהארכת המעצר. מותר למנוע מהם להניח תפילין, להתפלל ולהדליק נרות חנוכה. מותר לעצור את האבא והאמא והאחות והגיסה של החשוד ביום שישי לפני שבת, רק כדי להפעיל עליו לחץ פסול במסגרת החקירה. ומותר לעצור רב יישוב ורכז נוער לא כי הם חשודים חלילה במעורבות, אלא רק כדי לטפל בהם “כמו שמטפלים באוכלוסייה תומכת טרור”.
במילים שלא ייאמנו הללו הסביר גורם בשב”כ ליו”ר המזכירות ולרב היישוב כוכב השחר את הצעדים הדרקוניים שננקטו בימים האחרונים.
אז אחרי כל ההשלכות הללו, אתם עדיין בטוחים שאתם רוצים לקרוא למעשים הללו טרור?!
איש השב”כ שהעז להוציא את המילים האלה מהפה אינו ראוי להמשיך בתפקידו יום אחד נוסף, וממשלה שתשאיר אותו בתפקידו ותתייחס לציבור הערכי ביותר במדינת ישראל כאוכלוסייה תומכת טרור מאבדת את זכות הקיום שלה.
כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כאל טרוריסט, עושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו בלי כל עכבות, בסוף זה מתפוצץ. שאף אחד לא יתפלא כשזה יקרה, כשעוד ועוד אנשים יידחקו בעל כורחם למעשים שאסור שייעשו.
הפצצה אינה מתקתקת
חשוב להדגיש: כל האמצעים הללו לא ננקטים כדי לטפל ב”פצצה מתקתקת” או בסכנה מיידית שיש למנוע.
מדובר בניסיון, חשוב כשלעצמו, להפליל חשודים בעבירה שכבר בוצעה. לכן השימוש שעושים במשטרה ובשב”כ בחריגים הדרקוניים שקיימים בחוק ביחס לעבירות ביטחון הוא מניפולציה צינית.
האמצעים הדרסטיים שהחוק מאפשר לנקוט בעבירות ביטחון נועדו לסכל פגיעה מיידית בביטחון המדינה, לא להשיג ראיות כדי להפליל חשודים בעבירה שבוצעה בעבר. לשם כך ישנו ההליך הפלילי הרגיל, על סדרי הדין ודיני הראיות שלו. הללו נועדו, כידוע, לאזן בין הצורך להביא את האשמים למשפט ולמצות איתם את הדין ובין האינטרס הציבורי העליון להימנע מהרשעות שווא של חפים מפשע.
וכאן נעוץ החשש הגדול. חשש שהמערכת, שטיפסה על עץ גבוה והכריזה מעל כל במה שמדובר ביהודים, שבויה בקונספציה ותעשה הכול כדי למצוא את האחראים, גם אם אין באמת כאלה וגם במחיר של שבירת החשודים בחקירה באמצעים פסולים והוצאת הודאות שווא במעשים שהם לא ביצעו.
על ליקוי המאורות של מערכת המשפט שמאפשרת את מחול השדים הזה חבל להשחית מילים.
אנחנו מכירים את זה עוד מהתגייסותה של המערכת למכונת הגירוש של שרון לפני כעשר שנים. רק שלא יספרו לנו אחר כך שמחפשים שם צדק. גם על שתיקתם הצבועה של ארגוני ואבירי זכויות האדם לא נבזבז מקום. מהם לא ציפינו מראש לכלום.
את החיצים עלינו להפנות לממשלה, שמגדירה את עצמה כממשלת ימין אבל לוקה באובדן עשתונות ערכי חמור, לפוליטיקאים עם מוסר מעוות שהולכים לאיבוד כשהמציאות קצת מסתבכת”.
יו”ר מפלגת הבית היהודי, ח”כ נפתלי בנט, צייץ בתגובה בחשבון הטוויטר שלו: “מי שזורק בקבוק תבערה על בית מגורים הוא טרוריסט. נקודה”.