בין פיגוע לפיגוע מתבלים לנו את החיים בסיפורים פיקנטיים.
כך שמעתי באחד הימים בחדשות, על גננת ממרכז הארץ שהתעללה קשות באחד הילדים שבגן. היא הוציאה אותו אל החצר, סגרה את הדלת והילד ייבב ובכה, כשהוא נותר לו שם לבדו.
ברגע הראשון נכמרו רחמי על הילד האומלל, וכעסי גבר על הגננת המתעללת.
במחשבה שנייה התחלתי לשאול את עצמי שאלות:
– כמה זמן היה הילד בחוץ לבדו?
– מדוע הוצא הילד החוצה?
– למה התכוונה הגננת בעונש זה?
– האם כל בכי של ילד מראה על רשעות של מבוגר? האם כל עונש שקשה לילד אומר שהמבוגר מתעלל?
– האם הסיפור הזה בכלל קרה במציאות?
– איך הגננת הזו באופן רגיל ויומיומי? איך יחסה לילדים? מה יחסה לילד הזה?
בעקבות הסיפור שנשמע בקול רעש גדול, הובאו התגובות בעד הגננת בקול שקט, בלתי נשמע כמעט.
פתאום שמעתי שהילד היה בחוץ דקה או שתיים בסך הכול; שמעתי שהגננת הזו מעולם לא השתמשה בשיטה זו בעבר; שמעתי שהגננת נחשבת לאהובה במיוחד ורחמנית מאין כמותה.
וגם: שלא בטוח בכלל שהסיפור היה כפי שהוצג.
אחר הדברים הללו התחלתי להבין איך מתגלגלים דברים. איך מאשימים בחטא אדם שלא חטא, ולפעמים בעניין שהוא רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב.
איך משמיצים אדם ושופכים את דמו, וכמה אנחנו רעים וחסרי לב ורגש, במסווה של תיקון המידות של האחרים.
•
אבל אם חשבתם לרגע שרציתי בטור זה להצדיק את הגננת – אתם טועים. אינני מכירה את הגננת הזו כלל. אינני יכולה להצדיק סיפור שאינני יודעת את פרטיו. אבל אינני יכולה גם להאשים, בשל המידע החסר הזה.
שנים רבות אני מלמדת הורים ומחנכים איך להביא ילד להתנהגות נאותה בלא צורך בעונשים, במקלות ובהשפלות.
שנים שאני מסבירה בהרצאותיי איך ניתן לחנך ילד בלא הרמת קול כלפיו, ללא הפחדות וללא ציוויים והקנטות.
ובכל זאת, חישבו מה היה בידיעה הזו:
– ילד בוכה מחוץ לדלת (התברר שמדובר על דקה או שתיים).
– גננת שחשבה וסברה שזה עונש נכון (לא התלהמה, לא התרגזה, חישבה כל צעד, וסיימה עם העניין מיד).
– גננת שכל ההורים בגן פנו אליה לאחר הפרסום, כדי לחבק ולעודד.
– גננת שכל הורי הגן יודעים לספר כמה היא נפלאה.
– גננת שאפילו הורי הילד ידעו לספר שהיא מצוינת ואהובה.
לא באתי להצדיק שום עונש מעליב ומשפיל, אבל בואו נשים דברים בפרופורציה:
האם הדבר הזה שעשתה הגננת – זו התעללות? האם הדבר הזה מצדיק לתלות בשלו אדם על עץ, להצביע עליו בכיכר העיר ולקרוא: ‘זה עונשו של מתעלל?’
האם עונש שניתן לילד בטעות של מחשבה (לא ברשעות ולא בהתלהמות יתרה) והביאו לידי בכי – מצדיק לגרום לאדם לקפח את מקור הכנסתו? (כי מי ישלח לגן כזה לאחר האשמות כאלו).
הגיע הזמן שנפנים שיש דברים שניתנים לפתרון במסגרת פרטנית, משפחתית או קהילתית.
נפסיק להתעלל בבני אדם, לשפוט אותם לחומרה ולהענישם בפרסום קלוקל, בגלל מעשה חד פעמי המצוי על גבול המותר, בעוד שייתכן שהערה של מפקחת או אפילו תגובה מצד אחד ההורים, היו עושות את העבודה.
הגיע הזמן שנבין שגם אם אנו, יועצי ההורים למיניהם, חושבים שאפשר לפתור בעיות ללא עונשים – עדיין בקרב קבוצה של ילדים, בגן או בכיתה – הדבר קשה לביצוע. לכן, על אף ההתקדמות והנאורות נראה עדיין עונשים בגני ילדים, ועדיין ישתמשו שם באמצעים פרימיטיביים לדעת אלו שמבינים בחינוך, אלא שהדבר לא הופך את המשתמש ל”מתעלל”.
ובכלל, וזה מה שבעיקר חשוב לי להדגיש: מי קבע שהתעללות כזו בגננת – בבן אדם נורמטיבי, מצד התקשורת, שווה פחות מהתעללות הגננת בילדי הגן?
אולי נהיה פחות צדקנים ונבין שלא תמיד ההתעללות היא המעשה הפיקנטי שיוצר את החדשות, אלא המתעללים הם עושי החדשות בעצמם?
כל כך הרבה אנשים מאבדים מקור הכנסה או מושפלים ברבים בגלל טעות קטנה שעשו, בגלל שיקול דעת בלתי נבון שהפעילו, בגלל שמישהו שפט אותם הרבה לפני שדיבר אתם, ולפני שגילה בעקבות כך שהמעשה היה שונה.
הגיע הזמן שאנו, הנושאים בעט, ניסע במהירות המותרת בנתיב המותר, ולא נמהר לחרוץ גורלות בהינף קולמוס, ובכל לאמלל כאלו שטרם הוכחה אשמתם.