בטור שכתבה עלי שרי רוט השבוע, היה משפט אחד שדווקא רציתי שהציבור החרדי ישים אליו לב: “עברתי על נאומיו האחרונים (של לפיד) בנושא הגיוס והחרדים”, היא כתבה, “ולא מצאתי בהם דברי הסתה”.
היא לא עברה אליהם במקרה. אני ביקשתי ממנה לעשות זאת, אחרי שהתקשורת החרדית יצאה בכותרות גדולות: “לפיד חזר להסית!”
“לכי תקראי הכל”, אתגרתי אותה, ״כל מילה שאמרתי, כל ראיון, כל נאום מהחודשים האחרונים, תעברי עליהם עם זכוכית מגדלת, תסרקי אותם בקפדנות, ותגידי לי אם יש שם מילה אחת – אחת! – שיש בה הסתה נגד הציבור החרדי”. אז היא עברה וגילתה (להפתעתה) שאין מילה כזו.
הוויכוח על הגיוס הוא כואב, עמוק, ועלינו להכיר בכך שהוא לא עומד להיעלם מחיינו.
זו הסיבה שהשתדלתי לנהל אותו הפעם בטון מתון, מתוך כבוד גם לכאב של הצד השני. האם הקפדתי על כך גם בסיבוב הקודם? התשובה היא לא. על חטאי מודה אני, אבל כולנו צריכים ללמוד מהטעויות שלנו.
כדי שלא להוסיף טעות על טעות, אני רוצה להדגיש שעמדתי העקרונית בשאלת הגיוס לא השתנתה. אני עדיין מאמין שהחוק שהעברנו (להבדיל מהדיבורים סביבו) אינו פוגע בחרדים, אלא יוצר תשתית לחיים משותפים בישראל.
אני עדיין מאמין שלטווח הארוך, החברה הישראלית לא תתקיים אם לא יהיו לכולנו זכויות שוות וחובות שוות. אני עדיין מאמין שהגנה על המולדת מפני אוייבינו – לא הגנה רוחנית, אלא הגנה פיזית, עם נשק ביד – אינה עומדת בשום סתירה לא לתורה ולא לערך לימוד התורה.
אני עדיין מאמין שלימודי ליב”ה אינם מאיימים על היהדות בשום דרך (האם יש דבר יהודי יותר מהשכלה רחבה?) ושיש לפתוח את שוק העבודה בפני החרדים ולאפשר להם להתפרנס בכבוד.
הקדשתי ואני מקדיש לנושא זמן ומאמצים וקיימתי פגישות רבות עם נציגים מהציבור החרדי, כדי לקדם את נושא התעסוקה.
אני יודע שיש בציבור החרדי אנשים רבים שאינם מסכימים עם דרכי. זו זכותם המלאה – ויש להם גם זכות מלאה לנצל את כוחם הפוליטי לקדם את תפיסת עולמם, כפי שאני עשיתי בממשלה הקודמת – אבל עלינו לזכור שהיכולת שלנו לחיות פה ביחד אינה תלויה בכך שנסכים על הכל (זה במילא לא יקרה), אלא דווקא ביכולת שלנו לא להסכים מבלי ליצור קרע בעם.
אני יודע שחלק מכם קופצים עכשיו כנשוכי-נחש ואומרים: “אבל זה אתה! אתה זה שיצר את הקרע! אתה אשם!” אני מבין זאת, אבל עליהם לזכור שבציבור החילוני יש לא מעט אנשים שקופצים ואומרים את אותו דבר עליהם.
אז עכשיו תשאלו את עצמכם מה אנחנו צריכים עכשיו – עוד סיבוב של עימות רווי האשמות, או הכרה בכך שעלינו להמשיך לחיות פה ביחד?
זו הסיבה, אגב, שחוק הגיוס העניק, בפעם הראשונה בתולדות המדינה, מעמד חוקי ל”מתמידים” – אותם עילויים בתורה שמשמרים את ניצוץ הגאונות היהודית בישיבות. הייתי מיוזמי הסעיף הזה, מפני שאני מאמין שלימוד התורה הוא ערך חשוב ומהותי בחברה היהודית-ישראלית ובעיני יש משמעות לעובדה שהפכנו את הערך הזה – בפעם הראשונה בתולדות המדינה – לחלק מספר החוקים.
אני מניח שלא ידעתם שאני אחד מיוזמי הסעיף הזה, אז אולי תשאלו את עצמכם מה עוד לא ידעתם? מה עוד אמרו לכם עלי וראוי היה לבדוק אותו אל מול העובדות האמיתיות? שוב, גם פה הטעות היתה גם שלי, מפני שלא דיברתי עם הציבור החרדי ונתתי לשמועות להשתולל בלי תגובה.
אז הנה אנחנו מדברים, וככל שנדבר יותר, וככל שנעמיק את הדיאלוג בין חלקיה השונים של החברה הישראלית, יהיה טוב יותר לכולנו.
נכון שדעותיי שונות משל רבים מהקוראים, אבל ממתי יהודים מפחדים מדעות שונות?
•
בטור של שרי היה הסבר ארוך ומפותל למה עלי לשנות את עמדותי בשביל לפתוח את האופציה לברית פוליטית עתידית עם החרדים.
אפשר לסכם אותו במשפט: “לא תהיה ראש ממשלה אם לא תתחנף אלינו”. אני מכיר את התיאוריה הזו, אבל לא מסכים איתה.
בטווח הקצר אולי יהיה יותר קל לסגור עסקאות אם אעשה שקר בנפשי, אבל אז אבגוד בכל מה שאני מאמין בו ובמה שבעיני הוא הכיוון הנכון למדינת ישראל ולחיים משותפים של חרדים, חילונים, דתיים ומסורתיים אלה בצד אלה.
גם מי שיש לו ויכוח עם החרדים מודה שהם אנשים בעלי אמונה עמוקה. אני חושב שהם בזים בסתר ליבם (ולפעמים גם לא בסתר) לא למי שחושב אחרת מהם, אלא דווקא למי שמוכן למכור את אמונתו בשביל רווח פוליטי קל. אני חושב שבטווח הארוך יותר קל להם להבין ולדבר עם אנשים שיש להם אמונות – אפילו אם הן שונות משלהם – וגם להקים איתם ממשלות שיהיו מבוססות על כבוד הדדי, לא על השאלה מי הכניע את מי.
קראתי לאחרונה מאמר מחקרי ארוך שעסק בפגישתם המפורסמת של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון ורבי אברהם ישעיהו קרליץ, ‘החזון איש’, שבה סיכמו ביניהם על הפטור מגיוס לכמה מאות בחורי ישיבה בכל שנה.
הייתי סקרן לדעת איך שני האנשים הדגולים האלה, השונים כל כך זה מזה, הצליחו להגיע להסכמה על נושא טעון כל כך?
התשובה היא ששניהם חלקו אותה טעות: כל אחד מהם היה משוכנע שלא יקרה שום אסון אם הם יתפשרו קצת מפני שבמילא האדם שיושב מולם מייצג ציבור ודרך שעומדים להיעלם.
בן גוריון חשב שהחרדים הם שארית מהמאה ה-18 שהתגלגלה בטעות למדינה מודרנית, והחזון איש האמין שהישראליות היא עוד ניסיון שנועד לכישלון ליצור גירסה חדשה ליהדות.
אני רוצה להציע לכם גירסה שלישית: 67 שנים מאוחר יותר אנחנו יודעים שבעניין הזה שני האנשים האלה – שאין אנו ראויים להיות עפר לרגליהם – טעו. אף אחד מאתנו לא עומד להיעלם. אף אחד לא ינצח את השני, כי אז כולנו נפסיד.
אנחנו נמשיך לחיות פה ביחד, על כל השונות שלנו, עם כל המורכבות שלנו, עם גורל משותף אחד שכולנו צריכים לשאת ביחד.