אדם ברוך ז”ל • שש שנים

בימים אלו [י”ט באייר] הלך לעולמו לפני כשש שנים אחד מענקי העיתונות והתקשורת במדינת ישראל – אדם ברוך ז”ל. מלבד  היותו עורכם של העיתונים ‘הגדולים’ במדינה, ידיעות אחרונות ומעריב, וממציאה של ‘שפה עיתונאית’ חדשה, המאופינת בכתיבה ‘רזה’ בהירה וקורקטית, היה גם ברוך מאנשי הרוח היחידים, שבספריו ובחייו הצליח לייצר את האינטגרציה המופלאה הזו שבין הדת- הלכה, לבין חיינו היומיומיים.

מאחר שברוך הוא אחד מהאנשים הגדולים מהם הושפעתי, ומאחר שכבר אמרו חז”ל כי ‘דבריהם הם זכרונם’ בחרתי להביא ביום היארצייט של האיש המופלא עם הקסקט, מספר סיפורים קצרים ממרחבי ספריו שיצאו בהוצאת כתר, אודות סבו הגדול רבי יצחק יעקב וכטפויגל ראש ישיבה וראב”ד מאה שערים, וסבתו הרבנית בלומה רחל זכר צדיקים לברכה.

ארץ ישראל הייתה ענייה ורבניה עניים עד שתלמידי חכמים גדולים עסקו גם בשחיטה לפרנסתם, ויצחק יעקב נסע עם בנו בכורו, דוד, שכבר היה רב צעיר, בכל ארץ ישראל ולא נמצאה לו משרת רבנות. ועוד הוא בנתניה וכבר מתנצלים בחדרה על שאין ממנים בה את בנו לרב, ועוד הוא בנהריה וכבר עפולה מתנצלת, וכך עד שהגיע מכתב מפילדלפיה על בדל משרת רבנות שאי”ה עוד תתפח למשרה ממש, ודוד נסע מירושלים לפילדלפיה.

ובלילה לפני נסיעת בנם, אמרה לבעלה, אם דוד נוסע מכאן כאילו שיכלתי את בני בכורי. אמר לה: בלומה רחל, בלומה רחל, עוד תזכי לבנים ולבני בנים מבכורך. אמרה לו, לא יסע, אלא ייכנס אתך בשותפות ברבנות שלך, בישיבה שלך. אמר לה, אם כך אני מתפטר לאלתר מרבנותי, כי אין לישיבה תקנה בשותפות שכזו. אמרה לו, כך, גאוותן שכמותך, רבנותך כנגד השכול שלי?! אמר לה, בלומה רחל, בכוחך להחליט שיישאר פה ברבנות בישיבה שלי, ואם כך, מהיום אני פורש מרבנותי ומתפרנס כשוחט, ואיני מלין עלייך מכאן עד סוף כל הימים. אמרה לו, מה לי כשוחט, מה לי פרנסה, כשאני עצמי כבר כשחוטה מנסיעת בני מכאן?! ומסערתם הגדולה רק לפנות בוקר נרדמו.

ובבוקר, כשחזר מבית הכנסת של הישיבה, אמרה לו, יצחוק יענקף, יצחוק יענקף, אתה אינך מלין עלי מהיום עד סוף כל הימים, ואתה גאון התורה, מקבל על עצמך להתפרנס כשוחט, ואני, רשעית שכמותי, מלינה עליך כבר מיום ראשון של נסיעת בני, כאילו הקב”ה לא יעמוד לימינו בזכותך?!

ובא הצהריים ובכורם נסע לפילדלפיה, והקב”ה לימינו גם באוויר המטוס וגם בקרקע פילדלפיה [סדר יום, 227].

הגיע לש”י עגנון עניינו של יהודי אחד שנשבע על סידור תפילה, ולא ידעו אם שבועה זו כמוה כשבועה על ספר תורה. ור’ יצחק יעקב אמר לעגנון, כך הראוני מן השמים ששבועה זו כשבועת ספר תורה. ועגנון הביט בפניו של ר’ יצחק יעקב בשביל לראות בת חיוך על שפתיו, והנה גילה בת חיוך, ובכל זאת שאל, ר’ יצחק יעקב, כך הראוך מן השמים? מן השמים?! ור’ יצחק יעקב פתח את שאלות ותשובות הרשב”א, בתשובת הרשב”א על עניין שבועה על סידור וכו’, והנה הרשב”א כותב שם: “כך הראוני מן השמים”. ואותי, אמר ר’ יצחק יעקב לעגנון, הראו מן השמים לנהוג בזה לפי הרשב”א [בתום לב, 269].

הכל מנחמים. אל תמיין את המנחמים לחשובים יותר ולחשובים פחות ולבלתי חשובים. אמנם המיון בטבענו, אבל מיון מנחמים הינו פסולת נפשית ורוחנית שלנו. מספרים על סבי, הרב יצחק יעקב וכטפויגל, כי בכה על בנו ר’ דוד ז”ל עם הדוור שמשך שנים הביא לו את מכתביו של ר’ דוד מפילדלפיה לירושלים [חיינו, 393].

ועוד בעניין נחמה. כחודש אחרי פסח 1948 הגיע אליהם שליח האצ”ל להודיע ששמואל [בנם הקטן] נעלם בפריצה ליפו וכו’. ובלומה רחל ור’ יצחק יעקב ידעו זאת קודם שבא השליח, מעוף השמים. והם ניחמו את השליח, שאותו לילה לן בביתם [בתום לב, 277].

כל אותן שבע שנים מרות [בהן נעלם בנם שמואל המת], הקב”ה התגאה בפני המלאכים ובפני כל המוני מעלה בשפחתו בלומה רחל, שהנה, על אף הכל, אין היא מפקפקת בו. וכל אותן שבע שנים הציק השטן לקב”ה: “לא פקפקה בך בלומה רחל זו אפילו בחדרי ליבה?! צדקת שכמותה! תן אותה בידי וכבר תפקפק”! נתן לו יממה לפקפוק אחד של בלומה רחל.

פרח השטן צוחק למאה שערים. ואותה יממה ערב–ערב ראש השנה הייתה. ובלומה רחל רוחצת בדמעותיה על שמואל את כל רצפת ביתה, את כל הכלים, את כל החצר, את כל החלונות ואת כל המשקופים, ומרתיחה בהם את כל הכבסים, ועדיין דמעותיה שופעות כמים לים מכסים והיא מוקפת מים.

וכיוון שאין לשטן עמידה במים, ריחף כל אותה יממה מעל בלומה רחל, עושה לה סימנים והעוויות, וסופו שחזר ריק כלעומת שבא [סדר יום, 240].

כבר נקבע לאותו בוקר שאחזור עם סבא, הרב יצחק יעקב וכטפויגל, על דרשת בר המצווה שלי, שהיא בעניין היהודי ותפילין שלו, והנה סבא לא בביתו ולא בישיבה ולא בבית דין ולא ברחובה של מאה שערים, עד שעוזר שלו גילה לי שאין גזירה יוצאת מפי הקב”ה אלא בהסכמת צדקי הדור [סוד ה’ ליריאו], והקב”ה נועץ כעת בסבא וברב אברמסקי וברבנים נוספים במקום שרק הם יודעים היכן הוא [איה מקום כבודו], וכבר אחרי הצהריים סבא ישוב למאה שערים. וכך היה. והגזירה? ובכן אותה גזירה התבטלה, והקב”ה החזיר חרבו לנדנה [בתום לב, 354].

בנה שבאמריקה היה שולח לה עיתונות יידיש, ובה פנטזיות של הסופר בשביס זינגר, שאלה את סבא מה דין קריאת פנטזיות אלה. ידע שהיא יודעת שאין לקרא פנטזיות אלה, כי הן מעבירות את האדם מהעולם. ואם יודעת מעצמה, למה שואלת. הבין ששואלת לקבל היתר. הציע לה לקרוא מעשיות בשביס רק בשבת אחרי הצהריים. בקייץ בין שלוש לארבע. בחורף בין שתיים לשלש. שבשבת אחרי הצהריים בני האדם מותשים ועפעפיהם צונחים. תקרא אחר הצהריים, תירדם מיד ויתנדפו מראשה הפנטזיות של בשביס. וכך היה [סדר יום, 325].

היא מושלת בחלון והוא בחדר הפנימי, ומעולם לא ראיתיו יושב בחלון. ופעם אחת ראיתי את סבא יושב לידה, וממש נרעדתי. כאילו פגשתי אריה חי במכולת.

ולאט לאט התברר מה היה. פעמיים בשבוע במשך שנים היו סבתי וסבי מזמינים עניים לשולחן הצהריים. שלשה או ארבעה עניים כל פעם. עניים שמצאו ברחוב ועניים קבועים, יושבים לשולחן בביטחון גדול מזה של בן משפחה. ואחד מהם תוקפן, יושב ממש כמלך בגדוד ומריץ את סבתא מכאן לשם, ולעולם אינו שבע רצון ממנה

לפעמים הייתה תרה בעיניה את הגנת הסבא. וזו לא באה. ופעם אחת שאלה אותו על כך. אמר לה: ‘בלומה רחל, כל השבוע כולו את מושלת בביתך, ושעה אחת בשבוע שאינך מושלת צובעת בשחור את חייך’? אמרה לו: ‘האמת שכן’. אמר לה: ‘אם כך אדבר אתו’. חשבה קצת, השתהתה הרבה, ובסוף אמרה לו: ‘לא תדבר’. אמר לה: ‘מה נשתנה’? אמרה לו: ‘אני משלמת בשעה שבועית זו, על דקה אחת של גאווה אסורה… לפני שנים התגאיתי על חברותי שאני משתדכת אתך’. אמרה, ופניה בריצפה. ‘נו כבר, נו כבר, בלומה רחל’, אמר הרב, נרעד קצת, קם, סגר את הספר, התיישב לידה, ומרפקו כמעט נוגע במרפקה [שם, 328].

מעט מן המעט מסיפוריו המרוממים של אדם ברוך רוזנבלום, בנם של אשר ונחמה, ונכדם של ר’ יצחק יעקב ובלומה רחל ווכטפויגל. ויותר משכתבתי, שתקתי ודמעתי.