כבר בהזמנה שבצבצה מתוך תיבת הדואר ידענו שאנו נקראים לחתונה לא קונוונציונאלית, לפחות מבחינת הרחוב הקטן שלנו באחוזת ברכפלד.
‘דקלה וגיא מתחתנים’, הכריז הכיתוב שעל גבי המעטפה, כשלצידו ציור חמוד של שני דובים אוחזים ידיים, איור שהפליא צריך לומר, את עקיבא שכני, חסיד אלכסנדר, שקצת התקשה להבין את הקשר בין הדובונים לבין דקלה וגיא ולביני.
אני חייב לעשות משהו עם הדוור הזה. כמה פעמים ביקשתי ממנו לתחוב את החומרים עמוק בתיבה?
גיא זה לא הבן דוד שלך, החילוני, שאלתי את אשתי?
“נראה לי”, היא ענתה מהורהרת, “אני לא זוכרת”. ואחרי רגע הוסיפה: “חייבים ללכת, זה משפחה, הם כמו אחים, והם עלולים להיפגע”.
שמם של ההורים נעדר מההזמנה, אבל דקלה וגיא ציינו את מספרי הטלפון שלהם לאישור, וגם הזכירו שבשעה 18:30 בגן האירועים ביבנה מתחיל הטקס הדתי הפגאני המכונה ‘חיבוקים ונשיקות’, או במילים אחרות: השלב שבו הדודה השמנה עם האודם מנשקת אותך למרות מחאותיך כי אתה אדם דתי, וגם אסטטי שמוכרח להימנע מהאקט.
בטלפון אחד אישרנו לגיא שקצת התקשה לזכור מי היא אשתי, אך מהר מאד התעשת וזרם אתנו, וגם הבטיח שיהיו ‘מנות כשרות’ לאורחים החרדים.
התלהבות אחזה בנו. חשנו שהשלטון מאיר פניו אלינו, המיעוט הדתי, ומיהרנו לשתף את האחים ואת בני הדודים.
אבל אלו מיהרו לצנן את ההתלהבות.
“אני לחתונה הזו לא אלך”, הודיע בקול נחרץ שוקי, בן הדוד המשמש כמשיב בישיבה קטנה בשעות הערב. “יש בעיות של צניעות וכשרות, ואני בכלל לא יודע אם הקידושין תופסים”, הוא אמר.
גם אח שלו יוספי אמר שיש בעיה אבל אולי הוא יגיע לחופה, בכל זאת צריך לכבד. כולם תמיד מגיעים ‘רק’ לחופה, אבל מוצאים עצמם ממשיכים לאירוע עצמו.
•
יום האירוע התקרב ואמא התקשרה להזכיר: “תגיעו מוקדם, זה גן אירועים יוקרתי”, מה שהוביל לשאלה כמה צריך לתת.
יש לנו מגש מחולק לפיצוחים שקיבלנו לחתונה, הזכרתי לאשתי שהוציאה קול מוזר מפיה ואמרה: “לא מצחיק”.
ואז אמרה: “200, 300?”
“בחלום אני אתן 300 לגיא”, אמרתי, “אף פעם לא אהבתי אותו. מתנשא כזה”.
אשתי הזכירה לי שזו אמירה מעט משונה לאור העובדה שמעולם לא פגשתי בו, וניסתה להתפשר על 150 שקלים.
“על מה 150?” שאלתי. “כמה עולים לו המנות הכשרות, וחוץ מזה בא נבדוק כמה שוקי נותן”.
שוקי לא מגיע לחתונה, עדכנה אותי אשתי, ואני מיהרתי לעדכן אותה שהוא דווקא כן מגיע בסוף, כי הוא חושב שראוי שיראו דמות כמו שלו באירוע. הוא חשב על זה והגיע למסקנה שזה חשוב, חשוב למשפחה.
ואז השאלה הבאה: לבוא עם כובע וחליפה, או אולי רק עם חליפה. אני לא רוצה להיראות שונה, התעקשתי. והאשה אמרה: “מה, אתה מתבייש בזה שאתה חרדי? מה, זה נראה מוזר שאדם בעל חזות חרדית מופיע בחתונה חילונית? אתה מרגיש בולט עם הבגדים השחורים בקהל הססגוני?”
שמחתי שהיא ביטאה היטב את חששותיי והתפשרנו על מכנסים שחורות ועניבת פפיון, מה ששיווה לי, כך התברר מאוחר יותר, מראה של איש עסקים צרפתי מתחזק.
•
עם הכניסה לחניון נתקלתי בבחור רוסי קשיש עם עניבה שבעזרת מוט-פנס החווה בידו לעבר מכוניתי היכן אני מתבקש לחנות.
שני דברים הפריעו לי בהתנהגות שלו: א. הפנסים מעליו דלקו באור גדול, והמוט הזוהר היה נראה לי קצת מיותר. ב. המגרש היה ריק לחלוטין בשלב הזה, וקצת חששתי לאבד את עצמי במרחב לאור הוראותיו.
פסענו בשביל הצר לכיוון גן האירועים. בצדדים זרמו מפלים, ודגי זהב שחלקם איבדו צבע והיו עתה דגי כסף וזהב. התקרבנו להתקהלות של האנשים ומשום מקום נחתה עלינו הדודה השמנה עם הליפסטיק שאמרה: “אני יודעת שאתם חרדים, אבל אני לא יכולה להתאפק”. למה למען השם? למה את לא יכולה להתאפק? ומה זה הנצנצים המזעזעים האלה?
“תרצה להשתמש, אדוני, באיזי-טו-גיב?” שאלה אותי מלצרית חיננית.
בוודאי, עניתי בחדווה, אבל מה זה?
“זוהי דרך קלה ופשוטה להעניק את מתנתך לבני הזוג באמצעות כרטיס האשראי”, דקלמה הצעירה. “הסכום עובר ישירות לחשבון בעלי השמחה”. היא החוותה באצבעה על שני מכשירים שעמדו בכניסה והציעה לי להתנסות.
אני מעדיף שלא להתנסות, אמרתי. זכרתי את השיק המקומט שהחזקתי בכיסי, והבנתי כי חבל יהיה להטריח את מכונת האשראי עבור הסכום אותו אני מתכנן. דמיינתי גם את הפלט אותו יחזיקו גיא ודקלה בשעה מאוחרת יותר, כאשר דקלה תבחין בין יתר הסכומים הנדיבים בשורה מעט מוזרה בה כלולים 2 ספרות בלבד, וגיא יגיד: “אה, זו בת הדודה הדוסית שלי ובעלה המעיק. קמצנים”.
בתוך כך קלטתי בזווית עיני את אחותי אילת נמצאת ליד דוכני המזון שפזורים היו ברחבי הגן. היא בלסה בכל פה מזון סיני או תאילנדי.
רגע מה עם הכשרות? מה עם שמיטה?
“בעלי אישר לי”, היא אמרה. “הוא דיבר עם המשגיח בטלפון, וחוץ מזה יש לנו גם את הפסק של הרב שלנו, הרב כהן”.
פה נסתתמו טענותינו. לגיסי יש רב מסתורי, מעולה, שתמיד מסייע לו בחיים הקשים של היהודי כאן בעולם הזה. רב כיפי.
•
אנו יצאנו לחפש את המשגיח.
בחדר האוכל הבטיחו לנו שהכל שמיטה מה שהדאיג אותנו קצת יותר, ודרשנו לדבר עם המשגיח. מלצר מזרחי עם מכנס קצר וטריקו יצא אלינו וניסה גם כן להרגיע אותנו, אך אנחנו התעקשנו: רק את המשגיח.
“אני המשגיח”, אמר המזרחי עם הטריקו.
השתררה מבוכה קלה, ואני ואחי התבוננו האחד על השני.
בינתיים הכריז המנחה על כוכבי הערב גיא ודקלה והזמין אותם אל החופה.
שם כבר המתין להם רב צעיר, עם כובע מלוכלך שניסה להצחיק את הקהל כשתיאר את המפגש הראשון של השניים, משל היה הוא עצמו נוכח במקום. ישבנו על כיסאות מרופדים והתבוננו במחזה, תוך שאנו תוהים מדוע השתלט הרב על כל הברכות ולא זרק לנו איזו ‘ברכה אחריתא’.
וגם תהינו: אם הוא יכול להיות רב, האם אנחנו יכולים להיות אבות בתי דין? ניגשנו אליו אחרי החופה, והוא סיפר כי הוא מנהל בית דפוס בשעות היום, ורק בערב הוא משלים הכנסה כעורך חופות.
החזקנו בכח את הפתקה הקטנה בה רשום היה מיקום הישיבה שלנו באולם, אך עד מהרה התברר כי לא היה בכך צורך.
בירכתי האולם ניצבה מחיצה, מתחת לתאורה חלשה, שם הושבו בני המשפחה ‘הדוסים’.
גם בחלומותי הבלתי חביבים לא תיארתי לעצמי שאיאלץ לבלות ערב שלם עם הדוד אלברט בן ה-80 שהתאלמן לא מכבר מדודה אסתר.
לשמחתי ישב ממול שוקי בן הדוד שהסביר לנו כי החתונה הזו מיותרת. העדים לא עדים, הרב לא רב, והטבעת לא טבעת.
מלבד זאת, בלאו הכי הם יתגרשו עוד מעט. ככה זה אצל החילוניים, כולם בסוף עוזבים.
אלברט גילה רוח צעירה לפתע כשציטט את יאיר לפיד כי הנישואין המונוגמיים בכלל הם תופעה לא הגיונית. בטבע, החיות והיונקים נישאים שוב ושוב, מלבד הנשר הנשוי כל חייו לאותה בת זוג, מה שמסביר את העובדה שהוא קרח ואוכל שאריות כל הזמן.
חשבתי על כך שאלמנותו של אלברט, שלא הפסיק ללעוס ולחייך, נראית לי לפתע באור לגמרי שונה.
בינתיים המלצר ניגש אלינו והביא לנו בחיוך את המנות הכשרות.
ריח חריף של חדר אוכל ישיבתי עלה באפי, ודחיתי את החמגשיות המוכתמות.
אילת חייכה למלצרית והזמינה דג סול על מצע של עלי ביבי ברוטב חרדל וקוקוס.
נוכחותו של הרב המסתורי שלה כהן היתה ממשית יותר מתמיד. אני מצידי הוצאתי את השיק ותיקנתי באפילה מתחת לעיניה של אשתי: לא עוד 150 שקלים, אלא מאה. מוטב 50.