כשאין ברירה נעלמות ‘ההשקפות הטהורות’ ב’בית יעקב’ זה עובד

המכתב שהתפרסם כאן בשבוע שעבר, גרר תגובות רבות.

האמת, שלא הופתעתי. כשמגרדים לאנשים בפצע, לעיתים זה נחמד ולעיתים מציק, אך כשנוגעים למישהו בעצב חשוף, זה רק מציק.

המכתב כנראה, לא רק נגע, אלא גם גרד בחזקה בעצבים החשופים ביותר של המגיבים. רובם כמובן שייכים לזן ההוא, היושב בבטחה על ספת עור כהה, בדירתו רחבת הידיים שקיבל מהשווער שליט”א, ואוכל טשולנט בלילות שישי.

משפט ידוע אומר שהדף סובל הכל, ואני מוסיף שתיבת המייל סובלת הכל בכל מכל.

הסובל הראשי אגב, הוא מי שצריך לקרוא את כל המלל וגם להשיב עליו, בעדינות, עד כמה שאפשר.

התגובות נעו בפלטפורמה אחידה של ההיתממות עד נאיביות וחוסר אמון. היו כמה נחמדים שהודו שהמצב בעייתי והכל, אבל רובם ככולם תמהו תמיהה גדולה ומרה, על ההמצאה האיומה הזאת שיצאה מתחת ידי.

עד כדי כך.

אחדים קראו לי לעזוב את התחום היבש הזה של כתיבה רדודה, ולעסוק בתחום הספרות, בקטגוריית מדע בדיוני.

“אתה טוב בזה” הם החמיאו. הם לא טועים אגב, יש לי כמה סיפורים מוצלחים על חברה טובה ונקייה, שבה אין גזענות ואין אפליה. על חיים שבהם ילד ספרדי רגיל, יכול ללמוד באותה כיתה עם ילד אשכנזי רגיל.

יש לי כמה סיפורים כאלו, תמיד התביישתי לפרסם אותם. אתם יודעים, גם לדמיון יש גבול.

היה אחד שדיבר לעניין, הוא העמיד נתונים, עשה השוואות, ובדק ומצא שמה לעשות, החבר’ה הספרדים מגיעים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה, והדבר העצוב הזה משפיע על חיי המשפחה המורחבת וממילא על חיי הילד.

“אתה מסכים איתי”, הוא סיים, “שאין שום הצדקה להושיב ילד אשכנזי סטנדרטי עם ילד משכבת מצוקה. אין שום הצדקה לאמלל את הילד, לא הספרדי ולא האשכנזי”.

הסכמתי. לא איתו, עם רופאיו.

מגיב נוסף ועלום שם, החליט דווקא להצחיק, וניסה להסביר את צורך האפליה בסיפור מעניין. חברו הטוב, כך סיפר, שולח את בנו “למוסדות האלה” שמקבלים את כל “הספרדים האלה”, ובכל יום ויום כמעט שמתעלף.

על פי התיאור האותנטי, בכל צהריים, עת היאסף המקנה, נפשו יוצאת מדאגה. ברחבת החיידר אופנועי ‘הצלה’ לרוב ורעשי ביפרים ומירסים נבלעים ברעש ההמון. כל מי שמתקרב לאזור, משוכנע כי במקום הוכרז אר”ן והוא נוכח ממש באמצע פיגוע לאומני, לא עליכם. גם הורים וותיקים נופלים בקטע הזה. רק לאחר דקה אחת ארוכה, נזכרים כולם כי האופנועים ורכבי ההצלה שייכים לאבות שבאו להוציא את ילדיהם.

אותו זה הצחיק. אותי לא. משתי סיבות: האחת – אין קשר בין המשל לנמשל. השנית – אינני סובל בדיחות גזעניות.

אינני דף ואף לא תיבת מייל.

•

עכשיו, אחרי הקטע האומנותי, בואו נעבור לעובדות.

מאות, ואולי אלפי גנים ובתי ספר של בית יעקב, שורדים כבר שנים במתכונת הזויה, ומאד מעניינת.

רבבות בנות ישראל, טהורות וקדושות, ‘נאלצות’ לא עליכם, לעבור יום אחר יום את “הסבל” הנורא הזה שבשילוב. ילדות אשכנזיות, קדושות מרחם, מעבירות את יום הלימודים הארוך, במחיצתם של אותם בנות איומות משכבה סוציו-אקונומית נמוכה ובעייתית. וראו איזה פלא, כולם ככולם נותרות שלמות בדעתן, בממונן ובהשקפתן.

ממש בבחינת עם לבן גרתי ותרי”ג מצוות שמרתי. לא יאומן!

רכבי ההצלה והאופנובולנסים לא מרתיעים איש, ולא נרשמה התדרדרות במצבו הנפשי או הגופני של אף הורה או מלווה. השומרים החסונים היושבים בארון גדול של כתר, שהפך משום מה לביתן שמירה ואבטחה, מעידים דווקא על חיוך המרוח על פניהם של האבות והאימהות, בצאתם את המוסד כשאוצרם הקט בידיהם, כהה ובהיר כאחד.

כשאין ברירה, מסתבר, נעלמות כל ‘ההשקפות הטהורות’ ותורת ההיבדלות, וימות המשיח לפנינו. “וגר זאב עם כבש, ואשכנזי עם ספרדי ירבץ”.

אין, ולא הייתה מעולם, שום סיבה או הצדקה, להפרדה על רקע עדתי. זה פשוט לא תופס.

התיאוריה החולנית הזאת, הוכחה כלא יעילה כבר בגרמניה של מטה, עת רווחו הניסיונות בבני אדם.

[email protected]