לב האדם: גם אני חגגתי בחתונת ליטמן

עושים הליכה

פעם היו הולכים. הולכים לחנות המכולת, הולכים לבקר את הסבתא שגרה בשכונה סמוכה, הולכים לעבודה, הולכים לבנק.

היום לכל המקומות הללו נוסעים ברכב.

אבל, לעומת זאת, היום עושים הליכה.

•

פעם היו רצים. רצים במהירות לבית הדואר, כדי להגיע בזמן, רצים במהירות לאוטובוס שלא להפסידו, רצים בזריזות לבית של התופרת שגרה ברחוב השני, כדי להביא משם את החליפה המחויטת.

היום לכל אלו נוסעים ברכב.

אבל, לעומת זאת, היום יוצאים לריצה.

•

פעם היו מנקים את הבית לבד. לא היו חולמים לבקש עזרה, היו מתכופפים, מתרוממים, משפשפים, מקרצפים, עמלים ועובדים קשה מאוד, ו… משגרים איזו אנחה.

היום משלמים מעט לעוזרת, רוכשים מכשירים ותכשירים יעילים שמנקים בעצמם, ועולים במעלית לקומה השנייה.

פעם היו פחות מדברים ויותר פועלים. היום לכל מה שעושים קוראים בשם, כדי שלא תהיה טעות. מדברים ומדברים, הרבה פחות עושים.

כמעט בטוח שאם נספור את הפסיעות לחנות המכולת, נוסיף לזה את הריצה לשכונה הסמוכה לצורך תשלום חוב לירקן, נעלה הביתה במדרגות ונעמול מעט על ניקיון הבית – נרכוש לעצמנו שכר פסיעות נאה, מבלי לשלם לחדר כושר, מבלי למצוא פנאי להליכה, ומבלי להיראות ברחוב כמתחרים בתחרות ריצה.

המרכז לבטיחות בדרכים

שום דבר לא יעזור למניעת תאונות דרכים, אם לא נעזור לכך בעצמנו. בניגוד לפיגועים שונים ומשונים, שבהם אין לנו יד ורגל, למניעת התאונות – אנחנו בעצמנו יכולים להירתם, כפי שאנו בעצמנו נוסעים במכוניותינו, מטפסים לאוטובוס ולרכבת, והולכים ברגל בכבישים.

אנחנו נושאים עינינו למעלה ומצפים ומייחלים שייפסקו הנופלים בקרבי הדרכים. אבל אנחנו מתבדים. לא משרד כזה או אחר, לא שר כזה או אחר, לא מתנדבים כאלו ואחרים יביאו לנו את הרפואה בתחום הדרכים. מי שיביא את הרפואה – אלו אנו בעצמינו ואם אין אנחנו לנו – מי לנו.

המרכז לבטיחות בדרכים נמצא בלב כל אחד מאתנו, ואם הוא רוצה למנוע את התאונה הבאה הוא מסוגל לכך.

ניקח אנחנו בעצמנו את נפשנו בכפנו. נשמור על הדרכים, נעיר בעדינות לנהג האוטובוס הממהר, נכפה על עצמינו להאט את נסיעתנו, ונזהר ונשמר כפליים כשנחצה את הכביש הסואן שבירכתי ביתנו.

שום כביש משופץ לא יביא אותנו לביתנו בשלום, שום רכב חדיש לא יועיל לחיינו, שום רמזור לא יחליף את תמרור האזהרה שבמוחנו.

אם לא ניקח את עצמנו ברצינות, איש לא יעשה זאת במקומנו.

בין חג לעיצבון

תקציבי עתק מרפדים כל מיני משרדים ועסקים ומסייעים בידם להצליח במאבקם, בעשייתם ובהתקדמותם.

כשאנו שומעים על תקציבים גבוהים המופנים לכל מיני גופים, אנחנו לעתים יוצאים מופתעים. לא תמיד אנו יודעים שהמשרד מקבל כל-כך הרבה כספים, ואחרי הכול, לא כל משרד המקבל תקציבים אכן מצליח, לא כל עסק המעסיק מאות עובדים הוא עסק רווחי שיודע להתנהל.

בניגוד לאלו, לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו: מה מביא להצלחה אמתית בחיים? מה מביא עסקים קטנים מסוימים לגדול, להתקדם ולנווט את הדרך בעולם? מה מביא לעתים אדם אחד קטן לגרוף אחריו המון עם?

כדי להבין זאת, די לנו להביט בחתונת הענק שנחגגה השבוע.

חתונתה של הבת והאחות, שרה תחיה  ליטמן.

הייתי אף אני במקום, עד כמה שיכולתי להתקרב, יחד עם האלפים הרבים שעמדו דומעים משמחה ומצער, מתקווה ומייאוש, ושרים, שרים, שרים, כי זה מה שנותר לעשות.

הייתה זו בקשה קטנה אחת, בקשה פצפונת מפה אחד, שהביאה את כל האלפים האלו מהארץ ומהעולם, בהצלחה, לחגוג ולבכות.

לא כסף, לא זהב, לא שררה ולא קשרים. לא דיבורים ולא הבטחות.

שום דבר שבעולם לא יכול להחליף את לב האדם.