1.
כמי שזכתה לגנוז לא פעם קטעים, משום תחושת אחריות, או משום שמי שעמד מאחוריהם התחנן שלא לפרסמם – אני יודעת כמה זה קשה.
זו הסיבה שהערצתי את כתב ‘יתד נאמן’ (שם עט לא מוכר – ד’ מיכאל) על שהצליח לשמור ראיון קצר שהעניק לו יונתן פולארד, המרגל האמריקני, בעת שעדיין ישב מאחורי הסורגים . היה זה תוך כדי ראיון שלו עם אסתר, רעייתו של יונתן, כאשר יונתן התקשר ‘במקרה’. כששמע שהיא באמצע ראיון עם עיתונאי מעיתון חרדי, ביקש לשוחח עמו.
כשנכנס פולארד לכלא, ‘יתד נאמן’ רק יצא לאוויר העולם. כשאסתר הסבירה בקצרה כי מדובר ב”עיתון חרדי מוביל” – הוא ביקש לשוחח. “אני חייב לומר להם משהו”, אמר האיש שישב אז 20 שנה בכלא האמריקני.
“תחושה של רגע היסטורי-אישי הלמה בי בעת שהשפופרת הועברה אלי”, מתאר הכתב. “הקול שבקע מהאפרכסת, שהגיע ממרחק אלפי מילין – בכל מובן אפשרי, היה צלול, חזק ובהיר. המילים ההן, שיהונתן פולארד בחר אז לומר לנו, נגנזו. הן מעולם לא פורסמו מעל דפי העיתון, לבקשת אשתו המסורה, מתוך אחריות לשלומו ולרווחתו של היהודי המיוסר – שנמק בבית הכלא האימתני שבצפון-קרוליינה”.
ימים אחדים לאחר שחרורו החליטו ב’יתד לנאמן’ לפרסם את הדברים שאמר אז.
“חשוב לי להעביר מסר, למי שעובד בעיתון חרדי, בימים האחרונים אנשים שמדברים אתי שואלים אותי בעיקר שאלה אחת: ‘אחרי עשרים שנה בכלא, מהו הדבר שלמדת יותר מכל?’…התשובה שלי היא יחידה וחדה: במהלך העשורים האחרונים למדתי דברים רבים. אולם יש דבר אחד שלמדתי, שהוא מעל ומעבר לכל דבר אחר: הקב”ה, הוא זה שמנהל את העולם. בלעדיו, כולנו כלום. הוא אחראי על הכול, ומנהל את הכול, לכן, בפשטות, אין לנו סיבה לחשוש מאף אחד. רק מבורא עולם!”
מצמרר.
אני יכולה לתאר לעצמי כמה וכמה עיתונים חרדיים, שהיו מתלהבים מאמירה זו ומכתירים את הראיון תחת הכותרת “ראיון בלעדי”, “חשיפה בלעדית”, ו”רק ליתד”. על גיבובי דברים פחותים מכך הכתירו עיתונים כותרות ראשיות כ’בלעדיות’.
איני מכירה כלי תקשורת רבים, שהיו גונזים לעשר שנים הישג עיתונאי, רק משום תחושת האחריות.
צל”ש ל’יתד’.
2.
חוק הגיוס היווה מרכיב מרכזי בטורים הפוליטיים בסוף השבוע. רק הגרסאות היו שונות.
לדוגמה – האם חכם שלום כהן, נשיא מועצת החכמים של ש”ס, התנגד לחוק הגיוס, עד שיו”ר תנועת ש”ס אריה דרעי נאלץ לעלות לביתו ולשכנעו אישית לתמוך?
הנה מה שמספר כתב יום ליום חיים טריקי:
“בעיצומו של יום שבת קודש נקשו על דלת ביתו… שני אברכים וביקשו להיכנס פנימה לקבל את ברכתו… הוראתו הייתה ברורה, להכניסם למעונו, גם כאשר חזותם מוכיחה כי הם מבני עדות אשכנז ולא נמנים עם צאן מרעיתו.
“הם ישבו בסלון ביתו הצנוע… ואז הם פתחו: לא על עצמם באו לבקש ולא את ברכתו אלא על התיקון לחוק הגיוס. מרן שליט”א שמע אותם בקשב רב למעלה משעה תמימה… שעות ספורות לאחר מכן, במוצאי יום המנוחה, הגיעו שני אברכים נוספים והפעם יחד עם הגאון הגדול רבי יהודה כהן שליט”א, ראש ישיבת ‘יקירי ירושלים’. שיטה שאימצו לעצמם בשבוע האחרון, כשאברכי הפלג מסתערים על בתיהם של גדולי ישראל שאמנם כן שומעים את אשר על לבם כדיין דין אמת, אשר שומע היטב את כל הצדדים…
“הם העלו את ההסתייגויות, או נכון יותר – הזהירו מפני הסכנות בחוק, אותן הסתייגויות ששמע מרן שליט”א מפי חבריהם כמה שעות קודם, ומפיהם של כמה מראשי הישיבות הספרדיים… גם אז לא הכריע… וביקש להמתין עם ההכרעה, עד שיציג בפניו יו”ר התנועה את החוק ככתבו וכלשונו ולא מפיהם של דוברים רהוטים שכל רצונם הוא לבצע עקיפה, סיבוב פרסה והתנגשות חזיתית מול עמיתיהם”.
סוף טוב, ביום ראשון בערב הגיע יו”ר ש”ס – והצליח לשכנע.
בעיתון משפחה הייתה הגרסה קצת שונה (טורו של שמעון בריטקוף) – ובסופה מסקנה: “ראש הישיבה מרן הגר”ש כהן נשיא המועצה, לא רואה בעין יפה את החוק”. למה הסכים? ובכן, רק בסוף, ובקול רפה.
הנה הפירוט: “גם מועצת חכמי התורה של ש”ס קיבלה לא מעט משלחות בימים האחרונים. ראש הישיבה מרן הגר”ש כהן, נשיא המועצה, לא רואה בעין יפה את החוק. פעם אחר פעם הוא העלה את החשש שבחורי הישיבות הספרדיים מעיירות הפיתוח יהיו אלו שימלאו את יעדי הצבא. שכן, יהיו הראשונים להיגרר אחרי הפיתויים שמציע צה”ל למתגייסים.
“בסוף, בקול רפה, הוא אישר את התמיכה בחוק. גם אם נתנסח בעדינות, נוכל לומר שחכם שלום ידע ימים יפים יותר מיום העברת חוק הגיוס המתוקן, שעלה לו בדם”.
והנה גרסת עיתון בקהילה (יעקב ריבלין): “את ההצלחה היחסית שלהם נחלו משלחות הקנאים במגרש הש”סי”, הוא פותח.
דרעי הוזעק אל הבית שבעיר העתיקה, כשבמהלך הדרך הבין עד כמה מלאכת השכנוע שלו עומדת להיות קשה.
“לגר”ש כהן יש מחותן הנמנה על חוגי העדה החרדית הספרדית, שאינם הולכים להצביע בבחירות. אם לא די בכך הוא זכה לנכדים בני תורה יקרים שאיכשהו יצא שרבים מהם משתייכים לזרם הנקרא בעגה הישיבתית ‘מחבלים’… לא קשה לנחש איזו תמונה שחורה משחור הציגו בני המשפחה בפני נשיא מועצת החכמים. לתוספת חיזוק פקדה את ביתו בשעות הבוקר של יום ראשון, משלחת של רבני הפלג, שהתריעו על גודל הסכנה..
“דרעי שקלט את רוח הדברים עוד בדרך לבית נשיא ה’מועצת’ הבין שמחכה לו עבודה קשה. אבל רק כשנכנס לשם הבין עד כמה. הוא עוד לא הספיק להתיישב בכיסא וכבר נחתה עליו ההודעה הדרמטית: ‘זה חוק גרוע מאד שיפגע בתלמידים שלנו, ואסור להצביע עבורו'”.
נדלג על תיאור דברי השכנוע של דרעי. “בסופה של השיחה חזרה לדרעי הנשימה. ההוראה החדשה שקיבל הייתה תמיכה של הח”כים בחוק, אך במקביל להמשיך ולעקוב אם אין פיתויים לבני הישיבות להתגייס”.
3.
אהבתי מאוד את כתבת הצבע המתובלת באבל שהכין כתב יום ליום חיים ישראלי על הנרצח רבי אהרון יסייב הי”ד, איש קהילת ‘עטרת חכמים’ בחולון, שנרצח בעת שנכנס להתפלל מנחה בבית הכנסת שבבניין פנורמה (גם ליתד נאמן הייתה כתבה טובה, באותו נושא – כתבתו של שמואל גרינוולד).
עיצוב הדף הפותח (אותיות אדומות, מרצדות, ולצידן אותיות בצבעים נוספים, בולטים על שחור), כשברקע הסיפורים מחייו, כמחזיר תשובה בשכונה בה גדל ובבית הכנסת בו התפלל, כל אלו נעשו בהחלט במקצועיות מרשימה.
“נולד בשכונת תל כביר בדרום תל אביב, לא הרחק מבית הכנסת שבו נטבח. בצעירותו קיבל עליו עול תורה ומצוות בזכותו של אחד מגדולי מחזירי התשובה של הדור הזה, הגאון הגדול רבי חיים רבי שליט”א, שהיום תלמידיו יראי ה’, מרביצי תורה ומחזירים בתשובה…
“לאחר נישואיו כשהעמיד בית נאמן בישראל על אדני התורה עמד בפני קשיים כלכליים ונאלץ לצאת ולהתפרנס במקום עבודתו, כשאת תורתו הוא עושה קבע ומלאכתו עראי.
“מאז עבד בחנות לציוד אלקטרוניקה בבניין פנורמה בתל אביב והיה פעיל מאד בבית הכנסת שהוקם במפעל המייצר לוחות וכרזות לבתי כנסת. מדי יום בשעה אחת בצהרים היה יורד להתפלל תפילת מנחה ולאחר מכן היה מחזק את השומעים בדברי תורה.
“גם בצהרי אותו יום כהרגלו בקודש ירד לקומה השנייה להתפלל”.
שם, נרצח. יהי זכרו ברוך.
4.
כתבת צבע טובה סיפק גם משה מיכאל צורן מהמודיע.
ממעקב אחר כתבותיו מדובר בכתב רציני, העושה עבודה יסודית בנושאים בהם הוא מטפל. הפעם הוא ניסה לחקור איך, למרות האבטחה הכבדה שהוצבה בצומת גוש עציון, ממשיכים מחבלים מחברון לחדור לתוך תוכה של הארץ.
לשם כך הוא הגיע לישובים ‘שקף’ ו’נחושה’, ראה מחלונות הבתים פלסטינים העושים את דרכם ללא הפרעה, כשהם מקצרים את המסע באופן משמעותי ומסתייעים בנהגים פלסטינים וגם יהודים.
קצת חסרה לי מפה, שתסתמן לא רק את הישובים המסוקרים, כי אם גם את מפת כל האיזור, מחברון צפונה, עד לירושלים – ודרומה עד חבל לכיש. מלבד חיסרון זה, היה התיאור מרתק.
“אם תרצו, אומרים לנו השבוע ב’שקף’, זו אחת הדילמות הקשות של התוואי הדרומי של הגדר, גם לאחר שנבנה והוקם בהשקעה של עשרות מיליונים. שטחי ההפקר העצומים, הוואדיות והנחלים שבדרך, גבעות שוממות באורך קילומטרים רבים, שבהן אין כל פיקוח. ‘הם משתמשים גם בשבילים שסללה הקרן הקיימת לישראל’, מספרים לנו בוועד הישוב.
“יש להם נתיבי הברחה, דרך שבילים שנסללו ביער יתיר וביער להבים, משם הם מגיעים ל’לקייה’ ול’חורה’ ולכביש 60 – והם בפנים”, אומר לנו בעליה של חנות לממכר אוכל במושב שקף, המעיד שמדי יום ביומו הוא רואה את המסתננים הללו מחלון ביתו”.
5.
כתבת שטח טובה הייתה השבוע גם במשפחה.
הכתב הצבאי אליעזר שולמן הצפין עד לחרמון הרחוק, וצפה משם על סוריה וגם על לבנון. “כשפתחנו את דלת הרכב בחרמון הכה בנו הקור המקפיא”, הוא מספר, ומדובר על יום ראשון של השבוע שעבר, כשבמרכז הארץ היה בהחלט חמים.
המארחים שלו היו אנשי חטיבת החרמון, חטיבה מרחבית באוגדת הבשן, אשר אחראית על הבטחון השוטף בגזרת החרמון. בהחלט הישג עיתונאי.
תוך כדי שהייתו שם, התנהל קרב למרגלות המקום בו עמדו. היה זה עת המיליציה הדרוזית המקומית בכפר ח’אדר הצליחה לבלום גל תקיפה של כוחות ג’בהת אל נוסרה באמצעות אש מקלעים כבדה. “המורדים ניסו להיכנס לכפר ח’אדר דרך ציר תנועה מדרום לכפר”.
במקביל הוא צפה בקרבות בין כוחות ב’בהת אל נוסרה וכוחות שוהדא אל יארמוכ, המזוהים עם דאע”ש קונייטרה, הממוקם בוואדי ירמוכ, לא הרחק ממפגש הגבולות ישראל-ירדן-סוריה.
יחד עם אנשי החטיבה, עלה שולמן אל הנקודה הגבוהה ביותר בארץ, 2,281 מטרים גובהה, המכונה ‘מצפה שלגים’ (מצפ”ש). “המוצב המדובר ביותר בחטיבה עומד בגאון ועליו גיבוב של אנטנות וצריחים מנותק מסביבתו… חצוב בהר, עמוס מחילות ומעברים…
“מדהים לגלות שכביש עפר וגדר הם שמפרידים בחלק מהמקומות בין סוריה למדינת ישראל”.
בין לבין, הוא שמע סקירה על הפלגים השונים המעורבים בלחימה בסוריה, ועל האפשרות להתלקחות. מרתק.
6.
צרמה לי מאוד אחת מכותרות השער של חדשות משפחה.
“כפה עליהם חוק”, היתה הכותרת, ומתחתיה הופיע הפירוט: “למרות בקשת חבר המועצג”ת הליטאית – החליט מרן הגראי”ל שטיינמן לא לקיים דיון על חוק הגיוס”.
אז נכון שבמקור “כפה עליהם הר כגיגית” מיוחסות לקב”ה. ובכל זאת, לא כל אימרת חז”ל צריכה להיות מגויסת על ידי עורך חרדי.
בעיני, ותקנו אותי אם אני טועה, השתרבבה לכותרת נימת ביקורת. כאילו, כביכול, וחלילה, ניסה הגראי”ל לכפות את החוק על כל חברי המועצתו.
ולא היא.
מועצת גדולי התורה של דגל התורה מורכבת מרבנים וגדולי תורה, שקיבלו עליהם ללא עוררין את סמכותו של מנהיג הציבור הליטאי, ראש הישיבה הגראי”ל שטיינמן. ואם סבור היה הרב שכינוס ‘מועצת’ רק יתרום להעצמת גל ההסתה נגד הציבור החרדי – דעתו היא שמכריעה וקובעת.
לומר על כך כפיה, זה בדיוק כמו לכתוב: “כפה הרב שטיינמן על הציבור החרדי להצביע ג'”.
מדובר בהוראה ובקבלה מרצון על ידי שומעי לקחו.
7.
מידע דומה הובא גם בטורו של יעקב ריבלין בבקהילה, אלא שאצלו טופל הנושא בצורה הולמת יותר.
“הכרוזים ברחובות ומאמרי ההסתה בעיתון היו רק קצה הקרחון של הקרב האמיתי נגד חוק הגיוס החדש. המערכה האמיתית התנהלה מאחורי הקלעים והשתתפו בה משלחות של קנאים ותומכיהם מצד אחד, וראשי המפלגות החרדיות מצד שני.
“בשלב מסוים דומה היה שידם של הראשונים תהיה על העליונה. למרבה ההפתעה מצאו משלחות אנשי הפלג אוזן קשבת גם בתוככי הזרם המרכזי הליטאי. בעקבות הפגישות דרש אחד מראשי הישיבה בגבעה הכי גבוהה של בני ברק לכנס את מועצת גדולי התורה של דגה”ת לדון מחדש בחוק הגיוס.
“ראש ישיבה מגבעה אחרת בירושלים הוקלט בסתר על ידי אורחיו כמי שאומר שהוא ועוד כמה מחברי מועצגה”ת לא ראו את כל פרטי החוק…
“דגל התורה טיפלה במהירות בניצני המרד שהחל להתפתח. אישים בכירים בדרג הרבני של התנועה נשלחו לראשי הישיבות האמורים והציגו את החוק במלואו, על יתרונותיו ועל חסרונותיו. מלאכתם לא הייה קשה במיוחד. בפרט לאחר שהציגו ראיות לכך שכל פרטי החוק היו לעיני מרן הגראי”ל שטיינמן וקיבלו את אישורו”.
וקיבלו עליהם ברצון את הנהגתו.