1.
המילים ‘רגשות מעורבים’ מעולם לא היו אקטואליות יותר בערב יום שני האחרון בכנסת.
הייתם צריכים לראות את חברי הכנסת החרדים כדי להבין עד כמה, מצד אחד, אבן נגולה מעל ליבם, אך מהצד השני – רק נחשף ההר האמיתי שמוקם להם על הלב.
“לא פשוט”, הם מגדירים את המצב בשיחות סגורות.
אז נכון שחוק הגיוס המתוקן טוב יותר מקודמו, זה שזכה לחותמת הכשרות של ‘יש עתיד’ ובראשה יאיר לפיד. אבל לפצוח בריקוד סוער? ממש לא. “אנחנו בגלות”, הם אומרים ונאנחים.
חלומו של כל ח”כ חרדי הוא שנשיא בית המשפט העליון יעלה על בימת המליאה, כשהוא מודיע בקולו שלו את שהודיע דוד בן גוריון: החלטנו לכבד את עולם התורה, החלטנו להעניק פטור גורף לכל לומדי התורה.
אלא שכל יהודי מפוכח יודע שבגלות, כמו בגלות, אין מושלם. החוק שנחקק ביום שני בלילה היה הרע במיעוטו. המעט שהושג בחריקת שיניים ובעבודת פרך מאומצת של כל מרכיבי המפלגות החרדיות, באחדות מלאה. שכן, כשמדובר בנושא הגיוס, נדחים הצידה כל השיקולים.
בסוף, הגיעו לתוצאה שניתן לחיות איתה, עם הר על הלב, כי חרב הבג”ץ עדיין מחרפת.
למרות קולות הנהי של לפיד וחבריו, החוק החדש הוא לא התגשמות החלום שלנו. אך בלעדיו, יודע כל בר דעת, התוצאה תהיה גרועה הרבה יותר. כי כלא 6 אינו מציאה, והפגנות רחוב אינן מחנכות ליראת שמים.
2.
לא ממש ברור היה לי מה עבר בראשו של ח”כ יואב קיש מהליכוד כשהרים את נס המרד.
ביום שני בצהריים הוזמן כלאחר כבוד (או בושה, תלוי את מי שואלים) ללשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. היה מי שסבר שאחרי ‘מקלחת צוננת’ שספג, יעבור לו, והוא יישר קו עם הקואליציה.
אבל נראה שקיש עשוי מחומרים אחרים, ועקרונותיו מימי מאהל המחאה למען השיויון בנטל, אותו ניהל, חשובים לו יותר מאינטרסים אישיים.
יעקב וידר, יו”ר ‘חרדים בליכוד’ לא מפריז בגודל ה’אסון’ והשלכותיו. “זה ה’טיקט’ שלו, על זה הוא רץ בפריימריז, הוא הציע לחרדים סולם כדי לרדת בו, אבל החרדים סירבו”, הוא מסביר.
מאחורי הקלעים יש מי שמנבא כי המחיר, מלבד ההשעיה מוועדות הכנסת בהן היה חבר, יהיה גניזת החלום לקבל את תפקיד יו”ר הקואליציה.
צריך היה לראות את קיש מגיע יחד עם יו”ר הקואליציה ח”כ צחי הנגבי למפגשי תדרוך עם העיתונאים בכנסת, כדי לדעת שמנבאים לו לרשת את התפקיד. כעת, כך נראה, זה כבר לא יקרה.
אבל יש גם מי שכבר מספידים אותו, כאילו עבר ובטל מן העולם הפוליטי. “הוא סיים”, הם אומרים, מלווים את האמירה בתנועת ביטול מזלזלת באיש. “הוא הוכיח שהוא לא עשוי מחומרים של ליכודניק. כשראש ממשלה אומר לך שמשהו חשוב לו, אתה לא מנופף ב’ציפורי נפש’ אישיים שלך”.
“הארגזים, כבר יראו לו”, הם מנבאים.
3.
לפני כשלוש שנים הגיע יואב קיש, אז בכובעו כפעיל מרכזי ב’מאהל הפראיירים’ וכמי שהיה חלק מוועדת פלסנר, אל ישיבת פונוביז’, יחד עם שאר חבריו למאהל.
החבורה שהתה במקום שעה ארוכה, שוחחה עם בחורי הישיבה, ראתה אותם בלימודם, ובכל זאת – השבוע, ביום שני, כאשר בני הישיבות נזקקו לאצבע שלו, הוא סירב להושיט אותה.
שוחחתי איתו השבוע. ניסיתי להבין למה הוא עשה ‘לנו’ את זה.
הופתעתי. מתברר, שיש לו בטן מלאה בביקורת על ‘החוק של יאיר לפיד’. הוא היה בעד ביטולו, הוא נגד כפיה בכל צורה ודרך.
אז מה בכל זאת קרה?
“היו לי כמה הסתייגויות על החוק, ניסיתי לבקש מחברי הכנסת החרדים לשתף פעולה, אבל הם לא ממש עשו את זה. לא יתכן שחוק כה מורכב יגיע לוועדת חוץ ובטחון וייצא משם בלי כל שינוי”.
בין השאר הוא דיבר על הארכה של שנתיים במקום שש, ועמד על כך שהסמכות לקבוע האם ליישם את הסנקציות תועבר לשר הביטחון לא באופן אוטומטי, אלא רק באם יתקדם תהליך. לא, הוא אינו מבקש לקבוע מכסות, הוא נגד, אבל רוצה לראות שהתהליך נע קדימה, שמספר המתגייסים מקרב הציבור החרדי יעלה.
כן, הוא מבין שלוח הזמנים היה מאוד צפוף, הוא מכיר את החשש של הח”כים החרדים שאחרי שהצביעו בעד התקציב ‘יהיו מי שיבריזו’ וחוק הגיוס ייתקע. אבל הוא, מי שהיה פעיל שנים בנושא השוויון בנטל, לא יכול לבגוד בכל היקר לו. הוא מצפה, כך אמר, שיבינו גם אותו.
“האצבע שלי לא הפילה את החוק, אני לא שרפתי את המועדון”, הוא אומר. אחרי הכול, הוא דאג לוודא כל העת מה הם סיכויי התיקון לעבור, ווידא שלא על הראש שלו יופל החוק. “האחריות מחייבת”, הוא אומר, “לא הייתי נותן לזה להוביל לבחירות, הממשלה טובה, למרות שהיא בת 61 ח”כים בלבד”.
אבל להצביע בעד, הוא הרגיש שהוא לא מסוגל. “יש רגעים, שבהם אתה מחויב למשהו”, הוא אומר.
יש לו אח חרדי (באלעד), והרבה מאוד חברים חרדים. חלקם נמנים על קבוצות ה’חרדים בליכוד’. הוא בעד לכבד, בעד להאזין, אבל הנושא הזה הוא ליבת העשייה שלו, “ואני לא מריונטה שתצביע על אוטומט”.
“אני לא לפיד, שניסה לקעקע את הציבור החרדי, לומר שכופף אותם, אני נגד כפיה”, הוא מבהיר שוב ושוב.
4.
השבוע התקשר קיש אל סגן השר מאיר פרוש. הוא ניסה להסביר, לשכנע, ואז החליפו השניים ‘חוויות’ מההפגנות מתחת לביתם.
מתברר, כי בעוד חברי כנסת חרדים אצים-רצים לשלוח תמונות של הפגנות נגדם, פרוש שמר זאת בינו לבין עצמו. אבל, גם עליו לא דילגו קיצוניים ועלו לרגל.
“גם ליד הבית שלי הפגינו”, עדכן אותו קיש על הפגנת סטודנטים.
שניהם הסכימו שהפגנות הן לא סיבה לשינוי עמדה.
5.
תקשיב מה הבעיה, אני מנסה להסביר לקיש. אתה מבקש להוסיף לחוק הסתייגות לפיה אתה מצפה לגידול מתמיד במספר המתגייסים החרדים. אבל אצלנו, הציבור החרדי, שולחים לצה”ל רק את הבחורים שאינם מסוגלים ללמוד (אם להשתמש בשפה מכובסת). אתה בעצם מצפה, ועוד רוצה שזה יופיע בחוק, שאתה מחייב גידול במספר שלהם. אתה מבין שאתה, בעצם, מקלל אותנו? מאחל לאמהות החרדיות שמספר הבנים שאינם רואים טעם בלימודם ילך ויגדל משנה לשנה?
הוא משתתק לרגע, חושב על הדברים, מנסה לעכל.
ואז מודה שלא ממש חשב על זה.
ואני יוצאת מהשיחה הזו עם תובנה מעניינת: וכי לא יכול היה אחד הח”כים המסורים לשבת עם קיש רבע שעה כדי לנסות להסביר לו איפה הבעיה, להבהיר מדוע חרדי מתנגד לחוק שמייחל-מחייב הקטנה במספר לומדי התורה.
לצערנו, זה קורה. אבל חבר כנסת חרדי אמור להביט על כך בעיניים דומעות ובלב דואב.
ואם, נניח, בשנת 2016 יספק הציבור החרדי 8000 בני ישיבות שנשרו, ושנה אחר כךיצמח שנתון שכולו אהבת תורה – יענישו אותנו על הברכה הזו?
בתובנה שלי, מרוב שהח”כים החרדים דיברו גבוהה-גבוהה, כשהם חופרים ונוברים בסעיפי החוק, הם שכחו את האמת הפשוטה: מי שלא לומד – שיתגייס, אבל מבחינתנו – העיניים דומעות על כל בחור שנשר.
6.
והיו השבוע עוד אירועים די דרמטיים במשכן הכנסת: האם לעג ח”כ אורן חזן לנכות של ח”כ קארין אלהרר או, כפי שטען, לא היו דברים מעולם? האם הטריד ח”כ ינון מגל עובדות באתר וואלה ומה המחיר שהוא צריך לשלם?
השמאל הישראלי עט על ההאשמות הללו כמוצא שלל רב. “דוד בן גוריון היקר”, כתבה ח”כ סתיו שפיר בדף הפייסבוק שלה, כשהיא מגוללת את קורות הימים האחרונים. “וכן, כרגיל, זה לא מאד מזיז לראשי המפלגות שלהם – האחד ראש הממשלה והשני בסך הכל שר החינוך – העיקר שהם מזרימים את הכסף למקומות הנכונים ומכשירים כל כמה זמן עוד איזה מאחז בלתי-חוקי”.
“כסו להרצל את העיניים בימים הקרובים”, היא מציעה, “תמיד היה לו לב חלש”.
ביום השנה לפטירתו התאפקתי, אבל למקרא דבריה הנוקבים של שפיר חשתי חובה להשיב.
סתיו שפיר היקרה, רק מעדכנת:
ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון, האיש שהייתה לו הזכות לשחרר 400 בני ישיבה מחובת שירות צבאי והותיר למדינת ישראל מורשת (גיבנת, יש שיאמרו) מרגשת החליט ב-1911 להסב את עבודתו החקלאית ב…לימוד משפטים – ונסע לקושטא. כדי להתקבל לאוניברסיטה היה צריך להמציא, יש מאין, תעודת בגרות, כזו שמעולם לא הייתה בידו, מאחר ולא למד בצורה מסודרת בבית ספר תיכון.
על הדרך שבה השיגה, היו מן הסתם רועשות היום כותרות העיתונים (בפרט אם היה ליכודניק, איש ‘הבית היהודי’, או לפחות…חרדי). “היו הרבה מעצורים ומפריעים…אך הודות לעזרת ידידי יצא העניין לפועל, אלא שההוצאות היו יותר ממה שדימיתי”, כתב לאביו.
התעודה הושגה בבית ספר בעיר פולטבה שברוסיה, עיר הולדתו של…יצחק בן-צבי, חברו הטוב. עיר שבה מעולם לא דרכה כף רגלו של בן-גוריון.
“צריך להירשם לבחינות”, כתב באחד הימים לאביו, כשהוא מסביר כי “בשיעורים שבכל יום ויום אני נרשם כאילו הייתי שם…”
אפרופו דיווח כוזב, בשאלון שמילא זמן קצר לאחר תחילת כהונתו כראש ממשלת ישראל, בסעיף ההשכלה, ציין “גבוהה, בפקולטה למשפטים , קושטא”. לא. הוא לא סיים מעולם את לימודיו שם, והסתפק בשנתיים בלבד…
אז כסי, סתיו שפיר, להרצל את העיניים, תמיד היה לו לב חלש.
7.
האופוזיציה, מצידה, תמשיך לחלום על בחירות, בקרוב.
אביגדור ליברמן השמיע השבוע בישיבת הסיעה זמירות על הקמת בית משפט לחוקה, כזה שיחליף את בית המשפט העליון, שהפך לשליט הבלתי מעורער במדינה. בית משפט לחוקה שיורכב מנציגי כל המפלגות. יש לו, לבחור, אחלה רעיונות. אלא שכדי להגשימם, צריך להצטרף לקואליציה.
וליברמן, לא רק שלא החליט לעשות זאת, אלא גם מכחיש בתוקף שהיו שיחות מו”מ (היו, גם היו, חלקם באמצעות חברו הטוב אריה דרעי).
בישיבת הסיעה של בוז’י הרצוג ייללו על המצב הביטחוני. “לפני שבוע היינו במחנה יהודה, היה קר וגשום, לא היו אנשים, היום זרחה שם השמש, אבל אנשים לא היו. כי ילדות בנות 14 ו-16 רצחו”, פתחה יו”ר הסיעה מרב מיכאלי בנאום סוחט דמעות. בוזי’ עשה שימוש בפטיש הקטן לפי הצורך, וציפי לבני, ביטחוניסטית מפורסמת לשעבר, קראה בקול פומפוזי: “בוודאי צריך יד קשה”.
בין לבין בוזי’ מלמל משהו על שוויון בנטל. כאילו לא התנגד לחוק הקודם, יד ביד עם הח”כים החרדים. גם הוא מכחיש בתוקף כל שיח קואליציוני בינו לבין נתניהו, וחולם על שינוי במצב הביטחוני, מספסלי האופוזיציה.
מישהו מוכן לעדכן גם אותו, ששינויים, עושים מבפנים? בדבר פרטים נא לפנות לליצמן או גפני.