אתמול בלילה התביישתי.
התביישתי בשביל הח"כ המוערך שדיבר בצורה זולה כל כך, התביישתי בשביל הגולשים שעשו בו שיימינג מטורף על כך, והתביישתי גם באנשים שלא הבינו את הבעיה שבשניהם.
הבוקר נתקלתי בקטע מתוך הלימוד היומי של אתמול, מתוך הספר 'היום יום', שנדמה כאילו הוא נכתב במיוחד על אירועי היום:
"מקובל בידנו בשם רבנו הבעל שם טוב: שכששומעים דבר לא טוב על אחד מישראל, גם אם אין מכירים אותו, צריך להצטער צער רב, כי אחד מהם בודאי הוא לא טוב: אם אמת הדבר שמספרים על פלוני, הלא הוא לא טוב, ואם אינו אמת, הלא המספר נמצא במצב לא טוב".
ואז הבנתי שבנוסף לבושה, צריך גם להצטער.
צריך להצטער, להתבונן ולשאול את עצמנו איך הגענו למצב הזה? איך הגענו למצב שבו אנשים מוכשרים כל כך מרשים לעצמם לדבר בצורה בוטה כזו? איך הגענו למצב שיש אנשים שלא רואים בזה כל פסול? וגם - איך הגענו למצב שבו אנו ממהרים לבצע שיימינג חסר פורפורציות באנשים שכשלו?
האם איבדנו את גבולות ההגינות והצדק? האם אין בנו טיפת מחשבה על בני משפחתו של האדם שמאחרי הכותרת?
השיימינג יחסל את האדם, לא את התופעה.
הפרשיה הזו היא לא הפרשיה של מגל ורוטנר. היא הפרשיה של כולנו.
כדי למגר את התופעה עלינו להתבונן ולשאול את עצמנו, מה הסיבה לכך שיש גברים שרואים בביטויים הללו דבר לגיטימי? עד כמה המדיה משפיעה על חיינו? עד כמה לסדרות הטלוויזיה יש השלכות על היחסים בין המינים? האם אנו עושים מספיק בכדי להקנות ערכים בסיסיים לילדנו? האם הדיבור על 'מוסריות' הפך ללא רלוונטי?
אלה נושאי השיחה שצריכים למלא את הרשתות החברתיות. לא שיימינג ממוקד מטרה, לא קונספירציות פוליטיות ולא גורלה של המפלגה שבה הוא מכהן.
אנו זקוקים לדיבור על ערכים, על מוסר, על כבוד הדדי.
כי "אם שמענו דבר לא טוב על אחד מישראל, עלינו להצטער..."
להצטער, לעשות חשבון נפש ולפעול מתוך ערבות הדדית.
