למה לא כדאי לכעוס על התקשורת

 הלוואי שבטרור היינו מטפלים באותה נחישות שבה אנחנו מטפלים בתקשורת: “במה העיתונות עסקה יותר”, שאלו כאן כל השבוע, “בפיגוע בעתניאל או בפיגוע בפריז? נו, איפה כל עיתון מיקם כל הכותרת? ובמה פתחה מהדורת החדשות ברדיו-דרום באחת בלילה?”

ההיטפלות לתקשורת הישראלית הייתה הפעם (רק הפעם) שגויה.

קודם כל, כי בצרפת באמת קרה אירוע מכונן ומשנה מציאות, ואצלנו האירוע הוא חלק מגל טרור מתמשך, למרבה הצער. נכון שבאופן טבעי בני עמנו קרובים ללבנו הרבה יותר, ומאה ושלושים הלוויות צרפתיות לא נגעו בי כמו הלוויה אחת, של אב ובנו הי”ד, במוצאי שבת. אבל אי אפשר לדרוש מהתקשורת לא לדווח קודם כל על מה שהוא יותר גדול ומשמעותי והיסטורי. מה לעשות.

רבים נזכרו השבוע בעמוד הראשון של עיתון ‘הארץ’ באותו יום ראשון שאחרי רצח משפחת פוגל באיתמר. הכותרת הראשית עסקה בצונאמי ביפן, ורק למטה, מתחת לקפל, הוזכרה העובדה שערבים טבחו באכזריות במשפחה בביתה.

אני חושב שהפעם זה שונה לגמרי: הטרור הוא לא אסון טבע. אולי הבעיה שלנו היא שאנחנו מתייחסים אליו כמו אל איזה צונאמי. העובדה שהמחבלים המוסלמים מגיעים לא רק לעתניאל, אלא גם לאירופה היא בכלל לא נושא אחר, היא חלק מאותו סיפור גדול.

אבל יש פה עוד עניין: אם יש משהו שיכול לנער את התקשורת שלנו – זה עיסוק אינטנסיבי בפיגוע בצרפת. אדרבה, תנו לנושא הזה כותרות כמה שיותר גדולות. אל תורידו אותו מסדר היום. רדו לשורשיו של האיסלאם, לעומק הסכנה שיש במדיניות האירופית הפתוחה כלפי מהגרים, ותמשיכו להביא מומחים שידברו נגד השאננות והתמימות המערבית.

אל תעזבו לרגע את צרפת ההמומה והכואבת ואת תהליך הסקת המסקנות שמתחולל שם. כי לא רק האירופים צריכים קריאת השכמה, אלא גם חלקים נרחבים כאן אצלנו. אם לטרור כאן, לצערנו, “התרגלנו”, אולי מתקפת הרשע הזו על פריז תזכיר גם לנו כמה אמיתות ראשוניות.

ואין מה לעשות, עד כמה שזה מגוחך, יש ישראלים רבים שרק ככה יש סיכוי שיקלטו. הם רוצים להרגיש בינלאומיים, אזרחי העולם הגדול, אוניברסליים כאלה. הם יחליפו את תמונתם לצבעי הדגל הצרפתי וירוצו לכיכר להזדהות, ואולי גם יאכלו באגט וקרואסון כמחווה מיוחדת לאורך השבוע.

סבבה. אולי זו הדרך להגיע אל מי ששער הניצחון קרוב ללבו יותר משער יפו.

 הלוואי שבטרור ראש הממשלה היה מטפל באותה נחישות שבה הוא מטפל בשרים הפטפטנים שלו: לאחרונה החליט נתניהו להביא לישיבות הממשלה שעון עצר. סטופר. בתום שלוש דקות של דיבור, מתבקש השר הנואם לסיים את דבריו.

ככה נמנע המון מלל מיותר, בזבוז זמן ושעמום. זו החלטה מצוינת, וכמי שמנחה פה ושם אירועים, הייתי שמח לקחת איתי סטופר כזה לכל מקום. הלוואי שזו הייתה הנורמה אצלנו. לעבוד עם טיימר בכל שבע ברכות, אזכרה או דינר.

יותר מדי פעמים אני יושב בישיבת הפקה מאחורי הקלעים, כאשר מתכננים איזו הופעה או כנס מחזור או שמחה, ורואה את המארגנים מבועתים. הם כבר בנו תכנייה, הזמינו אולם וכיבוד, והכול מצוחצח ומוכן וגם מתוזמן מראש, אבל אחד מהנואמים שאמורים לדבר במהלך הערב, עלול להרוס אותו. לך תדע לכמה זמן הוא יתפוס את המיקרופון.

המנה הראשונה או האחרונה עלולות לחכות חצי שעה מיותרת, בעוד האורחים ינועו בעצבנות על כסאותיהם, וכל מה שאמור לקרות לפני או אחרי – יידחה, יתקצר או יתבטל.

במדינת ישראל יש רשימה שחורה של אישי ציבור שכולכם מכירים (הפרטים שמורים במערכת) שהם ממש אימתה של כל הפקה. דמיינו לו”ז מתוקתק שבו כתוב שדברי הפתיחה של המנחה אורכים שתי דקות, ואז יש שיר של חמש דקות וסרטון של שמונה דקות וחצי, ואז, ליד שמו של מישהו, יש סימן שאלה. ביקשו ממנו לקצר, אבל כולם יודעים שהוא יכול לעלות ולפתוח בשיעור או הרצאה.

לפעמים אני שואל שם, בישיבות האלה, למה בכלל צריך לכבד את אותו עסקן או פוליטיקאי או דרשן לדבר, והם עונים לי: “אנחנו לא רוצים להעליב אותו”.

ובכן, כדי לא להעליב אותו, אתם מסכימים להעליב את כל הקהל? כי מי שלא “מעליב” קצת מאחורי הקלעים, מעליב בסוף בגדול, על הבמה, את כולם. ובכלל, נבחרי הציבור שלנו הם אנשים כה קטנים, שאם יגיעו לאירוע ולא יכבדו אותם לדבר בו, הם מיד יעלבו? זה ממש מעליב לחשוב עליהם ככה!

חבר שלי, מפיק אירועים במקצועו, גילה לי לאחרונה טריק: הוא מוריד את הפודיום מהבמה כשעולה לשם נואם שידוע ככזה שמאריך. אם יש שם סטנדר, כלומר דוכן נואמים, מתברר שאנשים מדברים יותר. הם נשענים עליו, ונוח להם, ואז הם מתחילים לעוף על עצמם ולדבר ולנאום ולהדגים ולפרט ולהמשיל ולהסביר.

אבל אם הם עומדים חשופים, כשכל גופם מול הקהל, הם לא כל כך יודעים איפה לשים את עצמם, ולכן מקצרים. השיטה הזו בדוקה ומנוסה. ראיתי את זה עובד במו עיניי.

טוב, נראה לי שכאחד שקורא לאחרים לקצר – כבר הארכתי מספיק בעניין.

 “רק תסביר שזה נכתב בהומור ובאהבה”, אמר לי הרב נתנאל אלישיב.

אלישיב, ר”מ במכינה בעלי, כתב קטע קצר ונוקב ושמו “מתוך מוחו של דתי-לאומי בזמן תפילת ליל שבת”. הוא לא יוצא נגד עלוני השבת באשר הם (הוא עצמו כותב בהם מעת עת), הוא בסך הכול מבקש לחלק אותם אחרי תפילת ערבית, וגם למחרת בבוקר – להעלים אותם עד לסוף מוסף. והוא בעיקר חושש מחסרי חוש הומור שלא יתחברו לטקסט.

אמרתי לו שכשמדובר בקוראים שלי, אין חשש. אז הנה מה שעובר במוח של מי שניגש לתפילת עמידה רגע אחרי שעיין בכל עלוני השבת:

“אתה קידשת את יום השביעי לשמך, נראה איך הרב אבינר יתמודד עם השאלה הדבילית הזאת, תכלית מעשה שמים וארץ, תכל’ס כל הכבוד לארז תדמור, עונה יפה לשמאלנים, וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, וואי איך מתאים לי פסח בעיר הקיט והנופש של גיאורגיה, וכן כתוב בתורתך, אבל לא במחירים כאלה, מה הם השתגעו? ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, חחח איך אופנהיימר רוקד בסרט הזה על חנוכה, ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, מעניין איפה שאול אכל הפעם, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, וואי איזה כבדים ה’שבת בשבתו’ האלה, ויברך אלוקים את יום השביעי, אז מה בעצם הסיפור של ‘שביעי’? ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו, ניקח את הילדים להצגה של אסי וטוביה בחנוכה, אשר ברא אלוקים לעשות, רגע, מה הולך להיות עכשיו פסח או חנוכה? ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג, תכל’ס פולקע הכי קורע, עם מקדשי שביעי כולם ישבעו ויתענגו מטובך, שאול שוב אכל את המנה של נאווה? ובשביעי רצית בו וקדשתו טוב, אולי נסתפק באירוח באולפנת כפר פינס, חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית בוא’נה, זבולון אורלב עדיין כאן, חי ובועט, אלוקינו ואלוקי אבותינו רצה נא במנוחתנו, מה עוד מדור של הרב אבינר, קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, גבעת שמואל? לשם? גבעת שמואל? לשם? שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתך, בן כמה היוני לביא הזה? וטהר לבנו לעבדך באמת, אולי אם הבן של הוכמן יירשם באתר הזה הוא יתחתן סוף סוף, והנחילנו השם אלוקינו באהבה וברצון שבת קדשך, לא מבין לפי מה הקיל הזה מחליט חתונה של מי להזכיר, וינוחו בה כל ישראל מקדשי שמך, לדעתי שאול ונאווה כבר אכלו שם לפני כמה שנים, ברוך אתה השם, מקדש השבת!”.

• הטור מתפרסם בעיתון בשבע