האם יאיר לפיד התחיל לכתוב טורים ב’המודיע’ של יעקב ליצמן?
1.
הקו היצירתי של עורכי העיתונות החרדית פעל השבוע, כמה מפתיע, באופן זהה. בכל שערי העיתונים הצגה תמונה אחת: מגדל אייפל מאור בצבעי האדום-כחול-לבן.
רק יום ליום היה חריג, והעדיף את תמונת ההריסות של בית המחבל מוחמד אבו שאהין במחנה הפליטים קלנדיה. העיתון התייחס לפיגוע בשער קונטרס החדשות והציג תמונות שוטרים.
הכותרות היו מגוונות מעט יותר:
יתד נאמן: אם ה’ לא ישמור עיר.
המודיע: “טלטלה בצרפת”.
המבשר: “כמו מגדל קלפים”.
משפחה: “חושך בעיר האורות”.
בקהילה: “אימה בפריז”.
יום ליום: “מלחמה באירופה”.
המבריקה ביותר, לדעתי, היא של המבשר.
2.
הסיקורים, בכל העיתונים, היו מרתקים. שיחות עם רבנים בצרפת, עם אזרחים יהודים. ב’יתד נאמן’ שוחחו גם עם בני הקהילה הצרפתית שעלו ארצה, והשתלבו בקהילות החרדיות.
אבל ב’משפחה’ התעלו מעל כל השאר, ושלחו את כתב השטח שלהם, אהרן גרנות, לפריז.
בכיכר הרפובליקה סיפרו לו צעירים המומים: “צרפת לעולם לא תשוב להיות מה שהיתה לפני ה-13 בנובמבר”.
“הם בני שטן, ברברים שאיבדו את הזכות להגדרת בני אנוש”, הכריז חסן שלגומי, האימאם של מחוז דראנסי וראש ועד האימאמים של צרפת, שנפגש עם הרב לוי מוטוסוב.
בנחיתה, בעמדת החתמת הדרכונים, “שלושה שוטרים חמורי סבר סקרו אותנו בקפידה, מדדו אותנו מכף רגל ועד ראש וחקרו אותנו בחשדנות לסיבת הגעתנו”.
בבית הכנסת הקטן ב’פלאס דה פט’, ברובע ה-19 של פריז, הוא פגש חיילים קשוחי מבע המאבטחים את המקום, שלוש פעמים ביום. “כמה עשרות חיילים מאבטחים את הגן ובית הספר שבו לומדים הילדים שלי”, סיפר לו שרוליק קליין, תושב הרובע, שאירח אותו ביומיים בהם שהה בצרפת.
3.
דוד דמן, בעל הטור הכי טוב במשפחה, המתגורר באננטוורפן, סיפר על מה שהתרחש במדינתו ביום הפיגוע בצרפת. “רק לפני מספר שעות בוצעו כאן מעצרים דרמטיים בעיצומו של יום ובאמצע הרחוב”, תיאר.
התוכנית המקורית שלו הייתה לנסוע לפריז. “רציתי לחוש באצבעותיי את השטח המדמם, לבדוק בעצמי את מצב הקרואסון והבגט והיין הלבן המבעבע. מכשיר הניווט נתן לי שלוש מאות ארבעים ואחד קילומטרים בדיוק, מחניית הבית שלי ועד לתיאטרון הבטקלן”.
אלא שהוא לא מצא אנשים שיסכימו להצטרף אליו. איש לא אמר לו כי הוא מפחד, אבל התירוצים הושמעו בזה אחר זה.
בסוף, נסע לבדו לבריסל, לא לפני שנעל את דלתות הרכב מבפנים, כשהוא עושה את דרכו אל הרובע בו התגוררו המחבלים.
שכונה מוכת עוני, מלאה במוסלמים צעירים עם שיאי אבטלה. “ראיתי פרצופים מזוקנים רבים שהעיניים שלהם ‘לא היו במקום’, ולו זה היה תלוי בי – הייתי עוצר אותם על אתר לעשרים שנה בלי משפט”.
ואני שאלה: יש לכם, ב’משפחה’, כתב נהדר, אחד שמתגורר במרחק של כשלוש מאות קילומטרים בלבד ממקום האסון – למה להשקיע בכרטיס טיסה מישראל לפריז?
4.
מהבחינה המוסרית, אי אפשר שלא להזכיר את הקטע המעניין בטורו של מנחם פינס במשפחה.
הוא מספר על יהודי מסין שהגיע אל מרן החפץ חיים. שאלו הרב: מה מתרחש בסין? האורח השיב וסיפר על יהודי המקום ועוד אי אלו נתונים.
מה מתרחש שם באופן כללי? – המשיך החפץ חיים לתהות. היהודי החל לספר על אסונות טבע כפריצת סכרים ועוד.
החפץ חיים, נאנח מרה.
החפץ חיים הסביר לו מדוע. “אילו היה מאן דהוא נוטל שרפרף עומד עליו במרכז ורשה ונותן נאום באידיש, מי הוא הקהל שאליו הוא פונה?” – שאל. ליהודים, כמובן, הייתה התשובה. הנואם דובר באידיש, זו השפה שבה היהודים המקומיים משוחחים ביניהם ורק הם מבינים אותה.
“כשהקדוש ברוך הוא עושה אירועים מחרידים בעולם, הוא מדבר אל עם ישראל. היות שהיהודים הם היחידים המבינים את השפה הזו של הבורא”, סיים החפץ חיים את דבריו.
סין, כמשל.
5.
לא תאמינו.
למרות החרם על ח”כ יאיר לפיד, ועל אף שנציג המודיע בכנסת, שר הבריאות יעקב ליצמן, אפילו לא משיב לו על ברכת שלום, ובטח שאינו מקדים לו ברכה, כתב העיתון מ’ כרמלי בחר השבוע, בטורו הפוליטי, לצטט מילה במילה פוסט של לפיד.
ללא קרדיט.
כמה חבל. שהרי כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם.
האם הדין הזה שונה כשמדובר ביאיר? ל’המודיע’ פתרונים.
הנה המודיע, והפוסט של יאיר לפיד:
“הטרור הג’יהאדי הוא גלובלי, גדל במהירות ומטרתו היא להשמיד את הציביליזציה המערבית. בשורת המוות שלהם מגיעה לכל מקום, למגדלי התאומים, לרכבת התחתית בלונדון, לקשמיר, למומבאי, לניגריה, לפריז. ובעיקר לכל רחבי העולם האיסלאמי עצמו, שם הרגו מוסלמים בשישים השנים האחרונות לא פחות מ-12 מיליון מוסלמים אחרים , מפני שהם לא נראו להם קיצוניים מספיק.
“מספר האזרחים הפלשתינים ההרוגים באותם שישים שנה עומד על אלפים בודדים. ישראל נוהגת לחקור כל פגיעה באזרחים ואף מעמידה למשפט קצינים וחיילים כשיש בכך צורך”.
6.
שני סיפורים מעניינים מצאתי השבוע מהמודיע.
האחד – מביא העיתונאי א’ פאר – אירע בעת ביקורו של שר הביטחון בוגי יעלון בבית משפחת ליטמן האבלה בקריית ארבע.
“למה אתם משאירים את כביש 60 פתוח לנסיעה של פלשתינים?” – שאלה הכלה. “במקום להביא לכאן אלפי חיילים שיבזבזו זמן על חיפושים אחרי רוצחים נתעבים שכבר ירו, הקדימו תרופה למכה והציבו חיילים בודדים שיחסמו את הכביש לתנועה פלשתינית ודם יהודי רב ייחסך”.
“זה נושא לא כל כך פשוט כמו שהוא נשמע”, שב יעלון ומלמל, כשהוא אוזח בידו את תמונות הנרצחים, אותם הציג בפניו אחד מבני המשפחה. “הלוואי שזה היה כל כך פשוט”.
הסיפור השני מרתק לא פחות – הפעם העיתונאי ישראל קצובר – והוא סיפורו של השוטר הצרפתי על האופנוע.
“השוטר ישב על אופנועו, באחד מן הרחובות הסמוכים לאולם בו תקפו השבוע אנשי הטרור, שליחי המדינה האסלאמית, מאות צרפתים שבאו לראות הצגה מסוג אחר לגמרי.
“לפתע מצא עצמו השוטר בזירת לחימה. יריות מכל עבר, פיצוצים, מנוסה וקולות זעקה ושבר. הוא איבד את עשתונותיו, לא ניגש כלל לבדוק מה בדיוק קורה ואולי הוא יכול להשיב באש לעבר התוקפים ולבולמם. במקום זאת, הוא התניע את אופנועו, ונסע בחזרה למטה המשטרה, כדי לשאול את מפקדיו: ‘מה עושים?’…”
7.
אפרופו, הסתה. חשוב היה לקרוא את הקטע הבא במדורה של נ’ קצין מיתד נאמן.
היא מספרת כיצד אתר תקשורת מהפופולריים ביותר במדינה סיקר: “לראשונה בעולם החרדי: פשקוויל הקורא להיבדק לסרטן בנשים”.
קצין מזדעקת. “יו, תארו לעצמכם איזה פלא, החרדים הפרימיטיביים, אלה שמדירים מילים מסויימות מהעיתונים שלהם, קוראים לנשים לעשות בדיקות לגילוי מוקדם של סרטן.
“מאחורי הפשקוויל הפלאי הזה עומד ארגון דמוי-חרדי שקורא לעצמו ‘ובזכותן’. ראשות הארגון סיפרו בזעזוע לתקשורת כי החליטו לצאת בקמפיין לאחר ש’הרבנים במגזר החרדי לא עושים שום צעד לעודד את הבדיקות האלה כדי לא לדבר על נושאים כאלה'”.
למקרא השורות הללו התקשתה קצין להחליט – האם בדיווח גלומות “דמגוגיה צינית, הסתה מרושעת, או סתם בורות מהסוג שאפילו אלה שלא למדו ליבה לא ניחנו בה”.
היא מציעה לעלעל בגיליונות יתד נאמן לאורך העשור או שני העשורים האחרונים ויותר ולגלות…דיווחים שוטפים בנושא, כולל פרסום המלצות לביצוע בדיקות אלו וקריאות פומביות של גדולי ישראל פוסקי ההלכה, מלפני שנים, הקוראים לנשות ישראל לעבור בדיקות ממוגרפיה.
אחד המכתבים, אגב, מצורף לידיעה.
קטע חזק מאוד.
8.
אהבתי את התחזית של אריה זיסמן מיתד נאמן על ח”כ דודו אמסלם.
אחרי שהוא מספר על תמיכת ראש הממשלה בנימין נתניהו במועמדותו של ח”כ צחי הנגבי לתפקיד יו”ר מרכז הליכוד, ועל פרישתה מהמירוץ של השרה מירי רגב, הוא מעדכן כי מי שהודיע על התמודדות הוא אמסלם, “הנחשב חזק מאד במרכז הליכוד”.
“אמסלם”, מזכיר זיסמן, “הוביל את המאבק להחזיר את הבחירה של הח”כים למרכז הליכוד, ואם ייבחר לא יהסס להמשיך בקו הזה ולהוות אופוזיציה לנתניהו… על פי תקדים דני דנון, אמסלם יכול לארוז. בקרוב תימצא לו משרה רמה של שגריר בכיר בחו”ל…”
9.
כמה ווארטים פוליטיים מעניינים מצאתי השבוע בטורו של צבי יעקובזון בבקהילה.
“כששני ילדים מתגוששים זה לא נעים. כששני מבוגרים מתכתשים זה מביך. כשמדובר בראש-עיר ושר-אוצר זה כבר מביש ובעיקר עניין ציבורי”, הוא פותח, ומספר על הקרב בין ניר ברקת למשה כחלון על ‘מענק הבירה’.
“משה כחלון, אם הבנתי נכון, מתעלם מניר ברקת. האחרון, שביקש כמה פעמים להיפגש עם הראשון, נפגע. הוא הבין שאין עם מי לדבר ופנה למלחמה”.
אז ככה.
קבלו הברקה ראשונה:
“ברקת המהוקצע והמעונב גילה על בשרו את תכסיסי האוצר ותחבולותיו. אלה, הקרויים ‘נערים’, שועלי תקשורת ותיקים, רמטכ”לים נצרבו מאז הדלפותיהם, אז את ברקת החיוור וההיי-טקיסטי הם יאכלו ל’שלוש סעודות’…”
השניה:
“הכול אישי – נזרקה ההדלפה הראשונית – עיניו לטושות לרשת את נתניהו”… נזרקו האמירות, אותן הוא משייך לפקידי האוצר.
ברקת, אגב, פגש את יעקובזון והכחיש לו עובדה זו. “תגיד, שאלתי אותו, מה אתה כל כך מתנצל על כך שמאשימים אותך ברצון להיות ראש ממשלה? אני לא מתנצל, אמר לי, אני פשוט לא שם”.
“לא השתכנעתי”, מסכם הכתב.
השלישית:
“רחובות הבירה התמלאו ביום שלישי ב’כחלון אל תתנתק מירושלים’. כשלעצמי, מסופקני אם זו השיטה לכופף את כחלון. טריפוליטאים, לא כל שכן טרי פוליטיקאים, חסים על כבודם לא פחות מעדות אחרות, ואולי טיפ-טיפה יותר. הם לא שוכחים…”
תגובות
אין תגובות