שבוע של מריטת עצבים היה השבוע, כאשר נקודת הציון ההתחלתית שלו הייתה העברת התקציב והוא נמשך במאבק על בחירת יו”ר למרכז הליכוד.
בהקשר זה אפשר לומר, כי מה שמשקף את אופוזיציית הרצוג היא שמחת עניים. ראינו זאת בעיקר כאשר אורי אריאל הצביע בטעות עם האופוזיציה על הסתייגות אחת ממאות, והדי שמחת הניצחון העלוב, שנגמר בהפסד צורם, נשמעו עד למרחוק.
הנה בא יו”ר הקואליציה הבא
ח”כ דוד ביטן מנע את נפילת התקציב והליכה לבחירות.
החוק הפעם אפשר למשוך את אישור התקציב, באופן סופי, עד ה-19 לחודש בשעה 24:00. כלומר, אם עדיין הייתה הצבעה בשעה 24:00 זה אומר שהתקציב לא אושר והולכים לבחירות תוך 90 יום.
הדבר שונה מהחוק המתייחס לאישור מידי שנה, הקובע כי תקציב יאושר עד 31.12 שעה 24:00, אולם אם הספיקו עומדת לרשות הממשלה אורכה של 3 חודשים, כך שאם הכנסת במהלך הצבעה בחצות, היא יכולה להמשיך כי יש אורכה.
מנגד, האופוזיציה הגישה 32 אלף הסתייגויות לתקציב, שהצבעה רצופה עליהם תיקח כ-15 יימות. כך שברור היה שלאופוזיציה היתה היכולת להפיל את הממשלה באופן טכני וללכת לבחירות – וזו היתה כוונתה.
תקנון הכנסת מאפשר בדיוני התקציב לקבוע על ידי ועדת הכנסת מסגרת דיון והצבעה. אלה נקבעו, אולם ביוזמת ח״כ דוד ביטן התווספה החלטה להצביע על קבוצות הסתייגויות, דבר שאפשר להקטין את ההצבעה על ההסתייגויות מ-32 אלף הצבעות ל-300 קבוצות.
מדובר בהחלטה תקדימית שלא היתה כמוה בכל ימי הכנסת. האופוזיציה התנגדה ואיימה לפנות לבג״צ, אולם ההחלטה היתה סבירה, נשענה על סמכות בתקנון, ונבעה מהעובדה שהוגשו הסתייגויות סרק במספר לא סביר, ואי היכולת לקבל אורכה לאישור התקציב.
בכך הציל ח״כ ביטן את הממשלה והמדינה, ומנע בחירות בזק מיותרות.
הטעות של אביגדור ליברמן
שוב גילינו כי יו”ר ישראל ביתנו איבד את דרכו וחוש הריח הפוליטי שלו.
פעם ליברמן היה אומר “ביוני יהיו בחירות” – אז זה היה מתקיים. עכשיו, אחרי שהתקציב עבר, ברור לכולם כי במרץ לא נלך לבחירות, ושוב נפל ליברמן בהימור שלו, כאשר קבע שהממשלה לא תשרוד.
כחלון ונתניהו העבירו תקציב ללא זעזועים מיותרים.
להבדיל מקודמו בתפקיד, כחלון ביצע את הכנת התקציב ללא רעשים ובומים על-קוליים. כמי שמלווה את כחלון כבר הרבה שנים, אפשר לומר בוודאות שהוא יודע לאן הוא חותר, ומבחן התוצאה יהיה כאשר תסתיים הקדנציה.
יש לכחלון צוללת, שם יושבים ומכינים את הרפורמות. היתרון של כחלון על פני אחרים הוא שאנשיו רוצים בהצלחת משה, והם מכוונים לרפורמות שיטיבו עם העם בסופו של יום, מול עוולות הבנקים והמונופולים.
כחלון עומד להצליח, להבדיל מירון זליכה. בעוד האחרון נהנה להיות אנטי, וגם תרבות השקר הפכה לנכס צאן ברזל שלו, כחלון עובד בשקט.
איילה חסון וירון דקל
השבוע התבשרנו כי איילה חסון חצתה את הקווים ועברה לערוץ 10. אין ספק כי הערוץ הציבורי הפסיד את אחת העיתונאיות הטובות במדינה. כולי תקווה שהמעבר שלה לא יהפוך אותה לכלי שרת של מנגנון הנוהג לכפות עלינו את דרכו. אני מאמין כי איילה תמשיך להיות עצמאית ונוקבת כדרכה בקודש.
להבדיל מהרבה אחרים, אני רואה בה דוגמה לעיתונאית לפני הכול. ללא ספק היא תוסיף הרבה לערוץ 10.
בתקופה האחרונה ראינו הרבה התקפות על מנהל גל”צ ירון דקל מצידו של ח”כ ינון מגל. לדעתי, מגל חוטא בגדול.
דווקא בשנים האחרונות אנו רואים הרבה יותר דמויות של עיתונאים בתחנה, שלא מגיעים רק מצפון תל אביב או לא רק שמאלנים, ולכן ההתקפה על ירון דקל היא לא יותר מסיבוב של ספין.
גם אני לפעמים מעלה ביקורת, אבל צריך גם לומר את האמת : גל”צ ושאר ערוצי התקשורת בתקופת הרשתות החברתיות לא יכולים להכתיב את סדר היום. כל פוליטיקאי מוביל יכול לפנות לציבור מעל התקשורת ולומר את דברו.
נתניהו למד זאת מזמן. כאשר הוא מעלה פוסט שלו, יש לו יותר רייטינג מכל ערוץ שיש בישראל.
תם עידן חיים יבין שנמצא בערוץ אחד. הרי הפשיזם שהיה בתקופתו נעלם תרתי משמע.
הקרב על יו”ר מרכז הליכוד
השבוע הודיעה רשמית מירי רגב שהיא יורדת מהמירוץ לתפקיד יו”ר מרכז הליכוד.
בכך נפתח הערוץ לתפקיד כאשר כעת מובילים צחי הנגבי ודודו אמסלם.
לאמסלם יש בשלב זה יתרון על הנגבי, כאשר הוא נתמך על ידי מספר שרים וחברי כנסת. אמסלם מייצג את הקו המיליטנטי מול הקו שהנגבי מייצג – קו התמיכה בנתניהו.
היסטורית, הנגבי כבר היה יו”ר מרכז. הוא מכיר כמחצית מהחברים. הנגבי יודע גם להתנהל באופן ישיר מול החברים.
מנגד, אמסלם מכיר את אותם האנשים. הוא הרי היה עם הנגבי בעבר, והוא גם הוביל את המאבק לחיזוק המרכז. לאמסלם יש את הארגון החזק ביותר, ולכן היתרון נמצא בצד שלו.
יחד עם זאת, הנגבי יש יתרון מובנה אצל ותיקים בתנועה – המייסדים, אך הנגבי מחוק אצל הכיפות הסרוגות. במידה וזה בסיס הקרב, אין ספק כי אמסלם מוביל.
אך אם יכנס לזירה שר אחר, הוא יכול לשנות את פני התמודדות.
השבוע היו שרים שבדקו את האפשרות: יריב לוין, זאב אלקין וחיים כץ. בסוף השבוע יש לחץ כבד על חיים כץ להתמודד על התפקיד. ללא ספק, אם חיים כץ מתמודד, הוא משנה את המפה, כי הכיפות הסרוגות ילכו איתו.
ח”כ מיקי זוהר, שגם בודק את האפשרות להתמודד, כבר הצהיר כי אם חיים כץ מתמודד, הוא מצטרף אליו.
מיקי זוהר הוא אחת מההפתעות לטובה מבין חברי הכנסת החדשים, וכבר אמר עליו בכיר בליכוד, שהוא מתנהל כמו כחלון בקדנציה הראשונה ואסור לזלזל ביכולות שלו.
מה שברור הוא, שאם חיים כץ לא יתמודד, מיקי זוהר נכנס לזירה. מיקי נתמך על ידי הכיפות הסרוגות ועל ידי רוב הנגב והדרום -שזה לבד נותן לו סטארט יפה למאבק על התפקיד.
סגן השר ירון מזוז מנהל קמפיין שונה מאחרים, כאשר הוא מגיע אישית אל חברים, עובר בית בית. חבר מרכז סיפר לי שיום אחד שמע דפיקה בדלת, ועל מפתן ביתו עמד סגן השר ירון מזוז. חבר המרכז הזמין מיד את בנו, שגם הוא חבר מרכז ליכוד, ולכן ההתמודדות כולה פתוחה.
אבל המפתח נמצא בקולות של הכוחות המאורגנים.
בנוסף, השבוע הופרח בלון, כאשר נזרק שמה של קטי שיטרית כמועמדת לתפקיד. לאחר שהדבר פורסם, קטי קיבלה מאות פניות. היא אמנם הכחישה שהיא מתמודדת, אבל עם כמות הפניות זה נראה מעניין.
לאחר כל זה, הופיעה נאווה בוקר והצהירה על התמודדות. אמנם כעת נראה כי הסיכוי של נאווה קטן, אך יש לה את הטורבו חנוך עוז, היועץ הפוליטי שלה.
בתוך כל ההמולה של המרוץ הופיע ביום שישי קמפיין מכוער כנגד אמסלם. הקמפיין הופיע במספר קבוצות וואטס-אפ, כולל בקבוצה של אתר ליכודניק.
מי שהפיצה את הקמפיין נזרקה מהקבוצה.
שוד הקרקעות של הקיבוצים
מול מצוקת הדיור, מצאו להם הקיבוצים את השוד הגדול של קרקע השייכת למדינה.
סביב סיפור של בנים-חוזרים הם מקבלים קרקע בהנחה של למעלה מ-80 אחוז. במה יותר טובים בני הקיבוצים ובני המושבים שהם מקבלים בתים בהנחה?
אם בעבר שלד המתנדבים ליחידות קרביות הגיע משם, היום הרוב מגיע מהערים. מדוע שלי יחימוביץ’ נעלמה ואינה מתייחסת לגנבה הגדולה שמתבצעת. האם אין ניגוד עניינים כאשר שר השיכון מאשר מהלך כזה, והוא הרי בעל נחלה במושב ויהיה זכאי ליחידת קרקע נוספת?!
ממשלת נתניהו צריכה לעצור את הפשע הזה. בני הקיבוצים והמושבים יקבלו יחידות קרקע כמעט בחינם. צריך לזכור, ברבים מהישובים ובמיוחד החזקים שבהם, כמו מעגן מיכאל, כל יחידה כזאת שווה למעלה משני מיליון שקל. בשפיים מדובר על יותר.
האם בן שגר בעיר או עיירת פריפריה אינו שווה לבן הקיבוץ או המושב?
נקח בחור צעיר שגדל בעיר ירושלים. כדי לקנות בית הוא צריך מילין וחצי שקלים לפחות. לעומתו, צעיר שנולד בקיבוץ שפיים, למשל, צריך 250 אלףשקלים – ויש לו בית על קרקע.
בושה.
http://likudnik.co.il