1.
בעוד כותרות העיתונות החרדית מבשרות על ניצחון מוחץ עם העברתו של חוק הגיוס, הח”כים החרדים עצמם נעים בין שמחה לעצב.
מחד, אין ספק שהסרת סעיף הסנקציות הפליליות מחוק הגיוס שחוקק יאיר לפיד משמעותית, מבחינה סמנטית, לעם היהודי כולו. מאידך, הנושא לא ממש פשוט.
ראשית, כי כל בר דעת מבין שההישגים מוגבלים, שכן כאשר חרב הבג”צ מרחפת מלמעלה, אתה לא יכול להעביר את מה שבאמת היית רוצה. חייבים ליישר קו עם היועץ המשפטי לממשלה.
שנית, ההסתה ברחוב אינה נעימה. החילוני הממוצע אינו מבין מדוע ועל מה ניתן לבחורי הישיבות פטור משירות. עולמם כה מנותק מעולם הרוח (הדור היום אינו דורו של דוד בן גוריון), עד שקשה להסביר ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות מהי המשמעות של ‘תורה מגנא ומצילא’.
האמת? טוב היה אילו היה עומד החוק של לפיד למבחן בג”צ, ונפסל שם בשל חוסר שוויוניות. כי בעוד רעייתו ליהיא מפגינה ברחובות עיר נגד החוק החדש, הבלתי שוויוני לדעתה, היא שוכחת, או אולי לא מספיק מודעת לכך, שגם החוק שנחקק על ידי בעלה ושות’ העניק פטור לקבוצה גדולה מאוד של בחורים היושבים ולומדים. הוא אפילו התגאה בכך שאצלו, באופן רשמי, יש זכות כזו בחוק.
אז איפה השוויון?
לא החוק הקודם, גם לא החוק המתוקן, יכולים לעמוד במבחן השוויון. ההבדל רק בסמנטיקה הקטנה – וגם: באווירת ההסתה ברחוב.
כשיאיר לפיד אישר ללמוד תורה, זה היה ראוי עבור החילוני הממוצע. כשניסן סלומיאנסקי (רק כמשל) הוא המחליט, מדובר במרשם בדוק לאסון תקשורתי.
2.
לאן, בעצם, חותר יאיר לפיד?
לכאורה, הרמת הדגל של אנטי-גיוס מסייעת לו בסקרים. בטווח המיידי, לפחות. כי אנחנו לא באמת יודעים אם זה הנושא שיעמוד בראש סדר היום במערכת הבחירות הבאה. בבחירות האחרונות השיוויון בנטל לא כיכב, והתוצאה של יש עתיד, הייתה בהתאם.
מצד שני, הבה נקח תוצאה לארג’ית במיוחד של 30 מנדטים. מה יעשה לפיד עם ה-30 שלו, כשהחרדים שרק הולכים וגדלים דמוגרפית ודמוקרטית, מחרימים אותו?
ונניח שעם תוצאה כה נפלאה עבורו (חלום באספמיה, כמובן) אפשר לסגור קואליציה כשהוא בפנים. האם זו פסגת שאיפותיו? להיות חלק מממשלה? להיות שר בכיר? ומה עם ראשות הממשלה – האם גנז את החלום הזה?
ברור לכל שללא תמיכת החרדים יהיה קשה לכל ראש ממשלה לכהן במדינת ישראל. לפני מספר חודשים החל לפיד במסע ‘כיבוש-חרדי’. הוא התראיין לכלי תקשורת, הסביר את השקפת עולמו, ונתן להבין שיש סדר בחומת ההתנגדות שלו לערכי הציבור החרדי (ואני בכוונה לא משתמשת במילה שונא חרדים, שכן היא אינה מתאימה).
היו שטענו אז שהוא “עובד על כולם בעיניים” וכי “הוא רק שינה פאזה כי עיניו נשואות לבית שברחוב בלפור”. אם אכן כך, מדוע ‘חזר לסורו’? ואם אכן דיבר אמת כי קלט שלא מספיק הידבר עם הציבור החרדי וזז לכיוון הכפייה – ולא בחכמה – מדוע נטש את התובנות הללו?
מה יש בו, בחוק הגיוס החדש, ששלף אותו מעקרונותיו החדשים, כפי שגיבש אחרי הבחירות האחרונות?
בינתיים, השאלות נותרות ללא מענה. לא ברור אם הוא עצמו מכיר את התשובות (מלבד אלו השחוקות).
3.
לטעמי, יאיר לפיד העניק במהלך הימים האחרונים ניצחון מתוק למי שהחרים אותו ולא השיב לו אפילו על ברכת שלום – שר הבריאות יעקב ליצמן. הנה, צדקתי, הוא נופף השבוע לכל עבר. הוא הרי הזהיר שיאיר לא השתנה.
מצד שני, הוא סייע לאנשים כמו גפני וחבריו להוכיח שהחוק המתוקן משחק לגמרי לטובת החרדים ומונע הרמטית גיוס. ולא היא.
החוק המתוקן, בדיוק כפי החוק הקודם, וכמו כל חוק הנחקק במדינת ישראל בה עיני בג”ץ משקיפות ממעל, מפריד ברורות בין מי שתורתו אומנותו, בו המדינה לא תיגע (גם בחוק הקודם, חוק לפיד) לרעה לבין קבוצות שמעולם לא היה קשר בינן לבין התורה הקדושה. יושבי ברזלים, משוטטי רחובות, ועוד אי אלו קבוצות המכנות עצמן ‘חרדיות’, אך השקפת עולמן נוטה לכיוונים אחרים.
הם אלו שימלאו את הבריכה.
אלא מאי? גם בציבור החרדי יש קבוצות שקידשו להן למטרה ועשו להן דגל מנושא הגיוס.
‘הפלג הירושלמי’, כמו נטורי קרתא. אלו כמו אלו יפגינו בכל הלהט, שכן זה בדיוק מה שמאפשר להם את המשך קיומם הרעיוני. באשר להם, תודה לך יאיר לפיד על כל ראיון שהענקת לערוץ חילוני, על מתקפותיך מעל כל במה את החוק ה’לא שוויוני’.
תבוא כל יום, ותנאם כמה שיותר חריף נגד החרדים המשתמטים. כל נאום שלך כזה מבלבל את קיצונינו, למרות שעבורם, גם אם הייתה המדינה מעניקה פרס נובל לכל מי שיושב ולומד – הם היו מייללים “גפני פשרן”.
4.
עצוב מאוד לראות את יעקב אשר במסדרונות הכנסת, ממשיך להקפיד ולהגיע בימי שני, למרות שנכון לימים אלו הוא יודע שסיכוייו להפוך לח”כ, במשמרת הזו, מגרדים את האפס.
מאז הוקמה הממשלה נהגו שלושה להסתובב במסדרונות, מתוך עמדת המתנה. שולי מועלם, מהבית היהודי, שהמתינה בסבלנות לחקיקת החוק הנורבגי. במקרה שלה, יו”ר מפלגתה נפתלי בנט ויתר מיד על מקומו, לטובת עוד אצבע ועוד פעילה פרלמנטרית.
השני מבין חברי החבורה היה אברהם מיכאלי. לא הייתה ישיבת סיעה של ש”ס בה לא נכח, סופר את הימים עד לרגע בו יוותר עבורו יו”ר המפלגה אריה דרעי על כיסאו הפרלמנטרי.
היום הזה, לצערו או לשמחתו של מיכאלי, לא יגיע עוד לעולם. עצוב כשאתה חולם להמשיך ולשרת את המפלגה שאהבת, שמח כשקיבלת בכל זאת פרס תנחומים בדמות תפקיד בהסתדרות.
ורק יעקב אשר נותר מאוכזב.
שבועות הבטיח סגן השר מאיר פרוש, באמצעות הסובבים אותו (יש אומרים שבניו הם שטרפדו את המהלך, אבל אל תאמינו לשמועות מהסוג החופר משפחתית לנציגים פוליטיים) שהנה, או-טו-טו הוא מפנה את כיסאו במליאה. הם שבו ופמפמו עד כמה חשוב שיהיה עוד נציג ליהדות החרדית. בסוף, ללא כל התרעה מוקדמת, הושלך המהלך אל פח האשפה ההיסטורי.
צפו להשלכות. כמקובל במפלגת יהדות התורה לדורותיה.
5.
פגשתי אותו בקומת הכניסה של משכן הכנסת. אבל אם ציפיתי לראותו מדוכדך, הופתעתי לטובה. נראה שהסירוב האלגנטי שלו להיענות לדרישות המוגזמות (לדעת דגל התורה) הפך אותו לגיבור בקרב פעילי השטח של המפלגה.
“יעקב אשר הקריב את התפקיד, רק כדי לא להוציא את ‘דגל התורה’ מופסדת”, מסבירים רבים, כשהם טוענים: “המחיר היה מופרז. אפילו שבוי אסור לפדות במחיר גבוה מכפי שוויו”. ובעיקר: “לא מפקירים את החינוך העצמאי לדורות, רק בשביל שררה של שנתיים-שלוש גג”.
רק לפני מספר שבועות צייצתי (בטויטר) את הציוץ הבא: “איך אמר עפרון לאברהם? – ארבע מאות שקל-כסף ביני ובינך מה-היא… קבור בחינם… השבוע נזכרתי בפסוק היפה הזה”.
השבוע בו נזכרתי בפסוק היה השבוע בו מונה אברהם שוורץ, איש ‘שלומי אמונים’, לתפקיד ניהולי בחינוך העצמאי. אנשיו של פרוש התעקשו ש”לא דרשנו”, זה “לא זה בעד זה”. רק מדובר בפירעון חוב ישן גרידא. בכל מקרה פרוש היה פורש.
עוד כמה שבועות חלפו, בטרם הסבירו ש”לא מספיק למנות את שוורץ, צריך להעניק לו סמכויות משמעותיות”.
ביני ובינך, מה היא.
6.
וכך, אל המחלוקת של דגל התורה מול ‘הפלג הירושלמי’, ולצד הטעם הרע שמתלווה לסכסוכים מול יעקב ליצמן, נוסף שחקן משמעותי חדש: סגן השר מאיר פרוש. או במילים כלליות יותר: שלומי אמונים.
רק בבחירות המקומיות האחרונות נוצר ציר מתקתק בין דגל התורה לשלומי אמונים, שהצמיח שיתוף פעולה פורח בירושלים (ללא תוצאות), אבל גם ראש עיר באלעד – ישראל פרוש.
תשכחו מכל זה. אם לא יקרה משהו דרמטי מצד פרוש, בבחירות הבאות יהיו שיתופי פעולה שונים לגמרי. ‘דגל’ כבר לא תהיה בכיס של אף אחד.
במשחק הסופי, שלומי אמונים הפסידה גם את החינוך העצמאי וגם את הבחירות הבאות.
7.
ומה באשר לש”ס? ובכן, לה יש צרות משל עצמה. צרות צרורות.
מיד אחרי הבחירות, ומן הסתם גם בהזדמנויות כאלו ואחרות בימים שלאחר מכן, ניסה יו”ר ש”ס אריה דרעי לבצע מהלכים כדי להשיב את אלי ישי אל חיקה של המפלגה. לא בגלל שלא ניתן להסתדר בלעדיו, אלא מפני שאף לא אחד רוצה לחזור אל המחזות שראינו בבחירות האחרונות לכנסת.
התמודדות עם מתחרה כה עיקש עולה כסף, אבל גם אוכלת כל חלקה טובה בשטח המדמם.
אלי ישי, שבתחילה טען כי איש לא פנה אליו, מיהר להגיב רשמית והסביר שאין לו כל כוונה להיענות להצעה. מי שמכיר אותו יודע שהאיש נחוש לרוץ גם בבחירות הבאות, ורק אלוקים יודע מאיפה יגיע הכסף עבור המירוץ היקר, כשעדיין חובות המערכה האחרונה מונחים לפתחו.
ובינתיים – השטח בוער.
השבוע שמענו את הראשל”צ, הגר”י יוסף נגד אנשי תחנת הרדיו ‘קול ברמה’.
די נדיר לשמוע אמירות שכאלו כשמדובר בראשון לציון, אבל ניתן להניח שקודקודי ש”ס, ובתוכם מי שמזוהה איתה לא באופן רשמי, הגר”י יוסף, בוערים וזועמים על התחרות שצמחה להם מבית, מתוככי היהדות הספרדית.
התחרות הזו ניצבת כל העת על המדף, ומבקרת בעוז כל פעולה של ש”ס. ח”כ יואב בן צור סייר עם אנשי יוזמת ז’נבה? הנה, ש”ס שמאלנית, לא איחרה הביקורת להגיע.
גם בתקופת אלי ישי כיו”ר ש”ס השתתפו ח”כים של המפלגה ביוזמות מסוג זה. אבל עבור המון העם, זה שאינו זוכר מעבר לחודשים אחדים לאחור, די בגפרור “הם שמאלים” כדי להבעיר מדורה.
ולא שבצד השני טומנים יד בצלחת. מתקפות אישיות כנגד כל מי שמעז להשמיע מילה של ביקורת הם תופעה שהפכה לשכיחה.
עבור הציבור הספרדי, שהורגל מאז ומעולם לאמונה תמימה, נטולת מחלוקות, מדובר בתופעות הרסניות. אריה דרעי הבין זאת, והרים את הכפפה כשהגיש הצעה למהלך של שלום. אלי ישי, מצידו, אינו מאמין ליריב, ועל כן יעדיף להפסיד ולהשליך קולות לפח.
אני עוד זוכרת את החיוך שלו כשיצא מישיבת סיעה (חודשים אחדים לפני הבחירות האחרונות), שם סיפר אריה דרעי איך יועצי שלום בית יכולים לבוא ולהתייעץ איתו, ואיך הצליח לעשות שלום בסיעה.
החיוך, צריך לומר, היה ציני, ולא הותיר כל פתח לתקווה.
אביגדור ליברמן נוהג לומר שהבחירות ייערכו בשנה הקרובה. אני לא בטוחה שאחרי העברת תקציב המדינה בהצלחה נמשיך לשמוע מפיו את אותן הערכות. אבל תהיינה הבחירות באשר תהיינה, מה שבטוח מעל לכל ספק הוא: יהיה מעניין. יהיה אש.