כל מוסלמי רוצה רק לרצוח אותנו?

• שלום מדברת הדודה שלך, שרית.

– כן. מה שלומך הדודה שרית.

• טוב. אתה עיתונאי, נכון, ככה אמא שלך תמיד אומרת, שאתה עובד בתקשורת.

– אוקיי…

• אני רוצה שתכתוב על כך שערבים עולים בכל יום לאוטובוס בו אני נוסעת לבני ברק. בכל בוקר, בערך ב-6 וגם בשעות אחרי הצהריים, האוטובוס מלא בערבים.

– נכון.

• זה לא ייתכן. זה דבר שאסור שיקרה. איך נותנים לרוצחים האלו להסתובב באוטובוסים שלנו, לשבת לידינו. הם יכולים להוציא בכל רגע נתון סכין. איך? זה נשמע לך הגיוני? אם אתה עיתונאי כמו שאמא שלך מספרת כל היום, אתה צריך לעשות משהו.

– אני גם התקשרתי לעירייה, הם אמרו לי להתקשר לחברת ‘קווים’, התקשרתי, עד שענו לי. הפנו אותי למשטרה, זה נשמע לך הגיוני?

•

אז זהו שזה לא מאוד הגיוני. הרצון הבסיסי לראות בכל ערבי מחבל, ובכל מוסלמי רוצח הוא לא פחות מגזענות טהורה, עם כל הכבוד לדודה שרית.

פירושה הפשוט של המילה סטריאוטיפ הוא דימוי ואיפיון תכונות, בדרך כלל פשטנים ושטחיים המאפיינים אדם על פי מוצאו האתני או על פי הקבוצה שלו.

המחשבה על ערבי ‘רגיל’ כמחבל, או האמירה השטחית ש’כולם היו רוצים לשחוט אותנו’, שווה בדיוק להתבטאויות של ראשית המאה הקודמת לפיהם היהודים כולם הם סחטנים, נצלנים, מניפולטיבים, ושולטים על כל הכלכלה באירופה, מה שאגב, היה נכון בחלק מהמקרים.

אז למה אנחנו עושים שימוש בסטריאוטיפים? למה כל הליטאיים קרים ותככנים, כל הספרדים חמים ומסתחבקים, וכל הערבים רוצחים?

כי כך קל לנו יותר להתמודד עם עיבוד של מידע כה גדול שזורם אלינו. קשה לנו לגבש דעה ורושם על כל אדם חדש שאנו פוגשים, והשימוש בסטריאוטיפ מהווה סוג של ‘קיצור דרך מחשבתי’.

הוא מזרחי מטירת הכרמל? אין לו ולשפתו מקום בפוניבז’. הוא חסיד עם מעיל ארוך? יש לו פחות היגיינה. הוא ערבי עם שפם מעוקל? הוא רק מחכה לרגע בו יוכל לרצוח אותנו.

רק שאז מופיע פרופסור אחמד עיד, מנהל מחלקת כירורגיה בהדסה הר הצופים שהציל את חייו של נאור, הנער בן ה-13 שנדקר בפיגוע הרצחני בגבעת זאב – והורס את הסטריאוטיפ, מחרב את הדעה הקדומה, משבית את הסטיגמה.

כמה חבל.