הסופרת מנוחה פוקס על אביה זצ”ל

טור זה נכתב לעילוי נשמתו של אבא שלי זצוק”ל. הרב הצדיק, איש ירושלים, שמואל אלעזר (בן רבי משולם זישא) ברנדווין, שזה עתה קמתי מה’שבעה’ עליו.

לפני שאבא נפטר, לא העליתי על דעתי לרשום טור על אבא שלי.

אבא שלי, הוא שלי. כלומר, האבא הזה, שהיה רב ויועץ לכל-כך הרבה אנשים, הוא בעצם אבא שלי. האבא הפרטי שלי. ואת האבא הפרטי שלי, כפי שהוא ברוחי, לא רציתי לשתף עם אף אחד. לא רציתי לתת לאף אחד. רציתי להשאיר אותו לי. כן, רק לי. למשפחה שלי, לילדים שלי, לאחים שלי. לי.

אולי חלק מזה היה משום שפחדתי שמילים עלולות לגמד בעיני מי שלא מכיר – ואת אבא שלי לא רציתי להקטין.

אבל עכשיו, אחרי שהוא נפטר, אני מרגישה שאני כל-כך רוצה לשתף. אבא שלי, במהות שלו, היה אב של כולם, של כל אדם באשר הוא אדם. ואת האבא הרוחני הזה אני כן רוצה להעביר לכולם.

אבל מה לעשות שסיפורי אבי רחבים מני ים הם?

בחרתי נקודה אחת מתוך כל אלו שהנחו אותו ואותה ארצה להעלות על נס.

•

כשהיה אבא הולך ברחוב בשבת קודש – היה מקדים שלום לכל אדם. מעולם לא חיכה שאדם ייגש אליו ויאמר לו ‘שבת שלום’. הוא היה זה שעזב את החבורה של המלווים, ניגש לאותו אדם, שיכל להיות כל אדם, והקדים לו שלום.

הסתכלו המלווים את אבא על האדם שנעצר לפניהם, אדם גלוי ראש, לבוש בגדי ריצה, נעלי התעמלות גסות לרגליו, בקבוק מים קטן בידו, כולו נוטף זיעה.

כשראה את אבא – נעצר. אבא אמר לו ‘שבת שלום’ והגיש לו ידו.

הלה ניגב את ידו המיוזעת בבגדו הרטוב והגישה לאבא. אבא לחץ את היד וחזר ואמר ‘שבת שלום’! ועיניו התכולות העמוקות נתונות בעיני האיש באהבה.

ברבות הימים לא נראה האיש רץ ברחובה של עיר ביום השבת. הוא, בחולצה לבנה, נראה בין המתפללים בבית הכנסת של אבא והאזין לתפילתו.

•

בפתח בית הכנסת ישב השומר. שומר הסף. תפקידו של שומר סף לשמור. אבל השומר הנכבד החליף  את העבודה המכובדת עם מישהו אחר. הוא סיפר לנו שלא היה מסוגל לשבת בפתח כשאבא נכנס פנימה וברך אותו ב”שבת שלום”. לימים סיפר שה’שבת שלום’ של אבא, היא זו שהחזיקה אותו בבית הכנסת לא רק בשבת, אלא משך כל הימים.

לאורך כל הדרך של אבא הביתה, ניצבו דמויות קבועות: העיוור, הננס, הפיסח, האישה הבוכייה, הילד בן ה-12, השמן והקבצן – כל אלו חיכו כל אחד בפינתו, עד שאבא עבר. כשאבא היה עובר, הם היו שותים בצמא את ברכתו ורק אז הולכים איש-איש לדרכו.

ב’שבעה’ הגיע כל אחד מהם לספר את סיפורו. אבא היה ה’משענת’ שלהם.

ה’שבת שלום’ שלו לוותה אותם משך כל השבוע והרימה את ראשיהם.

•

כבר לפני למעלה מ30 שנה, כשהתחלתי להוציא את ספרי, הוצאתי סדרה שלמה של ספרי ילדים שנקראה: ‘סדרת השלום’.

הסדרה כללה 10 ספרים שכל שמותיהם שלום: שלום לך ידיד, שלום לך שבת, מלכי השלום, שלום על ישראל וכך הלאה. הספרים הללו אזלו, והודפסו שוב ושוב, ילדים נקשרו אליהם, הורים אהבו אותם מאוד, אבל איש לא ידע שאת שם הסדרה לקחתי מדרכו של אבא.

כבר כילדה הייתי מסתכלת, נפעמת מעוצמת השלום שלו, ורואה עד היכן חודרת היא ומגיעה.

עד כמה גדול השלום, זאת הבנתי אט-אט, אוחזת בכנף מעילו של אבי.

אבל עד כמה גדול השלום של אבא? את זאת לא אדע לעולם.

כי מרגע לרגע מגיעים לאזני עוד ועוד סיפורי שלום של אבא, ואני מבינה שאין לדבר סוף ב-86 שנות חייו.

אבא, אתה שלום, דרכך שלום, עולמך שלום.

דאג לכל עם ישראל, שלכולו תמיד דאגת,  שיבואו על כולנו רק ברכה ושלום.