1.
מי מאיתנו אינו זוכר את תמונות הזוועה ממומבאיי, במיוחד הילד מוישי הולצברג, שניצל מהתופת. זה שהוחזק “בזרועותיה של מטפלת שחומת עור, נסערת, מפוחדת, כפופה מגודל המשא הטראגי שנחת עליה פתאום”.
בשבוע שעבר הוא הגיע לכינוס השלוחים של חב”ד בני-יורק.
אריה ארליך בטורו גולל את המחזה המרגש. אני אהבתי במיוחד את משפטי הסיום: “כשמוישי עלה אל הפודיום המסתובב וקרא בקול רם פרק תהילים מול ששת אלפי מתכנסים, בחן יהודי גדול ובהגייה חסידית בטוחה בעצמה – לא הייתה עין אחת שנותרה יבשה. וגם למעלה, בהיכל הרוגי מלכות מקדשי השם, היו שתי נשמות שהזילו דמעה”.
2.
לא שאני משווה קריאה להפגנה, לקריאה לרצח.
אבל רק לפני שבועיים הושמעה ביקורת נוקבת נגד ארליך, כביכול קרא למחבלים להפסיק לרצוח חרדים משום שהם אינם עולים להר הבית. קורה שטועים, כתבתי אז. רק כדי למצוא, שבוע אחרי, טעות דומה (לא זהה, כי לא מדובר ברצח) ביום ליום.
הכתב, חיים טריקי (אדם יקר, בטח לא התכוון), קורא למי שהפגינו מול ביתו של יו”ר ש”ס אריה דרעי בגין הריסת בית הכנסת בגבעת זאב, להפגין מול…ביתו של יו”ר הבית היהודי, נפתלי בנט, או מול ביתו של שר הבטחון, בוגי יעלון, או אפילו מול ביתה של שרת המשפטים, איילת שקד. אבל מדוע מול ביתו של אריה?
“אם כבר מפגינים אז לעמוד מול ביתו של שר הביטחון שנחוש בדעתו לבצע באופן מיידי את פסק הדין ולהרוס את ביהכנ”ס תוך שהוא תוקף בחריפות את הגבאים שגזלו את הקרקע הפלסטינית והקימו צימר במקום, כלשונו. או שמא מול בתיהם של השר נפתלי בנט, שאת קולו ללא שמענו לכל אורך המאבק, ושל שרת המשפטים איילת שקד, נציגת המפלגה הציונית הדתית שאליה משתייכים ‘המתבצרים’ שעם קצת מאמץ יכולה הייתה להורות לפרקליטות להשיג דחייה בבג”ץ במקום לגונן על העותרים – עמותת יש דין.
“אבל בכל אשם הרב אריה דרעי, מהגז ועד הרס מקדש מעט. למזלנו התברכנו השנה בגשמים מרובים, אחרת גם בזה הוא היה מואשם”.
לטעמי, נכון היה לכתוב נגד עצם ההפגנה מול ביתו של דרעי, גם כי פעל רבות בנושא, וגם כי מה כבר אפשר לעשות מול פסיקה של בג”ץ. אבל בטח ובטח שלא להעניק למפגינים… כתובות חלופיות.
3.
כתבת השטח הטובה ביותר השבוע הייתה, ללא ספק, כתבתו של אהרן גרנות במשפחה.
בתקווה שהוא שקל היטב את המעשה, מן הסתם גם התייעץ עם דמות רבנית ומדד סיכונים (אחרי הכל, כשאתה אורח שלהם, הם לא נוגעים בך לרעה), כתבתו מרתקת: כתבה מתוך מחנה הפליטים דהיישה.
“עמדתי חיוור, הלום, אבל הם, קבוצה מנוער השבאב של מחנה הפליטים דהיישה, רק צחקו לי בפנים”, הוא מתאר.
“אנחנו כבר רגילים לגז המדמיע, ויש לנו מגוון שיטות להתמגן נגדו, אנחנו ממשייכם להתנגד לכם. נמשיך ליידות אבנים עד שתתייאשו ותסתלקו מכאן”, סיפרו לו.
“הליכתם מהירה. הם אפילו לא רעולי פנים. את פניהם יכסו רק כשיגיעו סמוך מאד לקבר רחל…לצווארם כאפיה”, הוא מתאר. והם ממשיכים לספר לו: “זה מאורגן. לכל מחנה פליטים יש את התפקיד שלו. התפקיד שלנו זה להטריף את הצבא ואת המתנחלים באזור קבר רחל. ההנהגה המקומית שלנו מחליטה מתי אנחנו יוצאים”.
בהמשך, ייצאו החבר’ה לזרוק אבנים על כוחות הבטחון. “זה הכל אתם אשמים”, הם מטיחים בו, כמובן.
4.
לאחריה, במקום השני, אך בהחלט מכובד, כתבתו של משה מיכאל צורן בהמודיע, שיצא לצומת תפוח, זו המכונה “צומת העצבים” של השומרון, כדי לחקור מה בדיוק קורה שם.
האם הממתינים בתחנות ההסעה נשמעים להוראות ועומדים מעבר לבטונאדות שנועדו למנוע פיגועי דריסה? והאם יש קשר בין הנעשה שם לבין תשתית החמאס שנחשפה השבוע עם מעצרם של עשרות מחבלים בקלקיליה (יש ויש).
הדריכות שם, בשיא, מתאר צורן, “שכן, גם אם בצומת זה התרחשו כבר אינספור פיגועים, פיגוע-דריסה איום שכזה לא קורה כאן בכל יום”.
סימני הפיגוע עוד היו על הכביש. בכל אחת מהטרמפיאדות הוא מצא חיילים רבים. בטרמפיאדה אליה הגיע הרכב המפגע לכיוון שכם וישובי ההר הוצבו לא פחות מעשרה חיילים עם נשק דרוך.
“היה כאן נס שלא מהעולם הזה”, סיפר לו אחד מהמפקדים שהשתתף בחיסול המפגע.
“בקטעים רבים של דרך זו נסענו בין שני כלי רכב פלשתינים צהבהבים, כשבאופק הרחוק לא נראתה שום מכונית ישראלית, הוא מתאר.
מרתק.
5.
לא תאמינו.
בתוך ים הדקירות, כשהמצב הביטחוני כה רעוע, שני נציגים חרדיים, ראש בראש, מעל דפי עיתון חרדי.
הניצים: סגן השר מאיר פרוש איש ‘שלומי אמונים’ ויעקב אשר איש ‘דגל התורה’.
הבמה: טורו של יעקב ריבלין בבקהילה.
התחושה למקרא הדברים: בושה.
מבלי להיכנס לנעליו של שופט ולקבוע מי מהצדדים צודק, מטריד מאד לחשוב איך סופי שבוע ארוכים קראנו בעיתונות החרדית כי בסביבתו של פרוש טוענים בעקשנות שאין להם כל דרישה, וכי גם החינוך העצמאי והמינוי של אברהם שוורץ, איש הסיעה, אינו קשור כלל ועיקר ל’חוק הנורבגי’ ולדרישה כי פרוש יפנה את כיסאו במליאת הכנסת לטובת אשר.
והנה, בבת-אחת, פיצוץ עז.
לא רק דורשים תפקיד לאברהם שוורץ, כי אם גם שוויון בניהול ועוד אי אלו תופינים. אז איפה הייתם קודם? ישאל השואל. למה הפצעתם רק אחרי זמן רב כל-כך ואמרתם, דוגרי, יש לנו דרישות, קיימו אותם?!
לעצם העניין, “בדגל התורה הגיעו למסקנה שעדיפים להם חיי נצח בחינוך העצמאי על פני חיי שעה של שנה עד שנתיים ליעקב אשר בכנסת” – היא מסקנה צודקת ומתבקשת מאליה.
חבל שהתחננו וכרעו ברך עד כה.
6.
מכל הכותבים בעד ונגד קופיקס (ובעד ונגד שלוימלה המתחרה העיקש) אהבתי במיוחד את מה שכתב אברהם דוב גרינבוים בטורו בבקהילה.
תחילה, הוא מבהיר, “אין כל בעיה לשלם פחות על כוס קפה וסנדויץ’ והלוואי שאבי כץ יחליט גם להיכנס לחברת החשמל, הגז והמים ולהחיל את ‘הכול בחמש’ גם בדברים העומדים בבסיסו של הבית היהודי ולא רק במותריו” (נו, גרינבוים, כוס קפה רגע לפני שאתה נרדם על ההגה, אינה מותרות, אך לא בכך עסקינן פה).
אז תחילה, הוא מדבר על הבעיה בצורת ההגשה: “ויאכל וישת ויקם וילך”. אך לסיום, שימו לב לקטע היפה:
“מה שצד את עיניי יותר מכל היה בסיור קצר שעשיתי בעיר הקופיקס. נכנסתי לאחת החנויות ובמרכזה הביטה לנגד עיניי תמונה ענקית של מרא דאתרא הגרמי”ל לנדא. לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור הידוע על משה חנוכה שתלה תמונת סבו ממרוקו בפתח חנות הפלאפל. משה חנוכה, יש לך כשרות? בטח כשרות, זה סבא שלי, אתה רואה..”.
“אם הסבא שלך היה עומד כאן ומוכר ואתה תולה מאחורה – ניחא, אבל לדאבוננו זה הפוך…לדאבון לב, הרבנים מזמן תולים וממוסגרים שרק לא יעזו לצאת…”
7.
אחרי שבשבוע שעבר פרגנו לו במשפחה, השבוע יוצא מ’ כרמלי בהמודיע מגדרו, ושופע מחמאות לראש עיריית ירושלים, ניר ברקת.
אך טבעי, בהתחשב בכך שחסידות גור, פטרונית ‘המודיע’, היא זו שהביאה, כבר בפעם השנייה, לבחירתו של ניר ברקת לראשות העיר, וזאת כנגד הסיכויים וגם לעומת רוב החסידויות ורוב הציבור הליטאי.
כרמלי מהמר על כך שברקת מסיים עם ירושלים ורץ בפעם הבאה לזירה הארצית. “הוא מאוד מאוד רוצה להיות ראש ממשלה, אני מסופק אם הוא כבר בשל לכך”. מה גם שכל עוד בנימין נתניהו על הכיסא, אין לברקת הרבה סיכויים.
סער, מאחורי.
אז אם לא ראש ממשלה, “הוא יכול מאד להתאים לשר חוץ, לשר אוצר, הידע שלו בכלכלה חזק, הוא שוחה במספרים ויש לו הבנה מיוחדת… הוא מכיר את המקרו-קוסמוס הישראלי טוב מאד”. אה, ועוד משהו. “הוא ממעט להתבטא בנושאים פוליטיים”, אבל “הוא נגד כל רעיון של הפרדה בירושלים… הוא בעד משחק פסיכולוגי של המתונים מול המתפרעים”, שהיא, בהחלט, סוג של אמירה פוליטית.
נמתין ונראה איזה עיתון חרדי יתגייס בשבוע הבא לטובת ברקת.
8.
שימו לב לתיאור המרתק הבא, בטורו של שמעון ברייטקופף במשפחה:
“החברים בקואליציה מעריכים שנתניהו ישמח לקבל כמה שיותר התקפות שיחייבו אותו לבטל את המינוי. ‘על המינוי הזה כמו עוד הרבה דברים מי שמחליטים הם רעייתו שרה ובעיקר הבן – יאיר, שהפך למוציא ומביא הראשי בלשכת ראש הממשלה.
זו תופעה שאין לה אח ורע: ילד בן 25 מנהל מדינה. יאיר קרא מאמרים של ד”ר ברץ באינטרנט והחליט שהוא יהיה ראש מערך ההסברה הלאומי. לא בדקו, לא שאלו, לא התייעצו. זו החלטה שהתקבלה בבית ראש הממשלה בלי שאיש ידע עליה, כולל היועצים הכי קרובים לראש הממשלה. לא פלא שזה נראה איך שזה נראה”.
‘גם עכשיו’, מסביר לנו מקורב לבית ברחוב בלפור, ‘נתניהו לא יכול להודיע על ביטול המינוי. יהרגו אותו בבית. אז הוא מפיל את התיק על החברים מהקואליציה שמתנגדים למינוי ומקווה להקלות בבית’.
אכן, כולנו תפילה כי הגברת הראשונה לא תחמיר בעונשו”.
אז ככה: ראשית, לא ממש אהבתי את הרכילות הזו, על ביתו של אדם ועל משפחתו. שנית, קיימת ‘מחלוקת הפוסקים’ משמעותית בין עורך העיתון יוסי אליטוב לכתב ברייטקוף.
זוכרים איך לפני מספר שבועות תיאר אליטוב כיצד סביב נתניהו אין כיום יועצים, ואיך הוא עצמו מקבל בעצמו את כל ההחלטות, כולל כתיבת נאומים?
מתברר, שיש לו יועץ. בנו, יאיר. אם אכן כך הוא הדבר, למה זה לא בא לידי ביטוי בטורו של אליטוב?
מי אתה בנימין נתניהו אליבא ד’משפחה’ (הקיפו בעיגול את התשובה הנכונה): א. אדם שעושה הכול בעצמו, בלי יועצים? ב. אדם שבנו מחליט עבורו? ג. אדם שרעייתו מחליטה עבורו?