בערל’ה יעקובוביץ.
“השם הזה מוכר לי מאיפשהו” – “נו ברור. זה ההוא מהכיבוי אש” – “ראיתי אותו בעצרת המיליון עם אמבולנס” – “זה לא ההוא מזק”א?” – “אהה, אתה מתכוון לחסיד הזה שמתנדב במד”א?” – “ברור שאני מכיר. זה הבחור עם הפאות הארוכות, לא?”
זה האיש וזהו אופיו. מוכר ולא מוכר. כולם מכירים אותו, אבל אף אחד לא באמת יודע מה הוא עושה. אישיותו הקורנת למרחקים, בקושי מגלה טפח, אבל בהחלט מכסה שניים.
הוא תמיד נמצא שם, ברגעים הקשים, הכואבים, המדממים. מבעד לאורן המסנוור של הסירנות הכחולות-אדומות, בין אפודים כתומים וזוהרים לקסדות צהובות וקשיחות, מתחת לגלגלים ומעל הגגות, יופיע בערל’ה בשיא קומתו – חיוור ומיוזע.
גם בשקט שלאחר הסערה, כשדממת הלם תשרור באזור, הוא עדיין יהיה שם. מחפש, מנגב, מנקה, מגרד, מחלץ. רק בסוף, כשהעשן הסמיך יתפזר והריחות החרוכים יפוגו, רק אז ירשה לעצמו לנשום עמוק ולנגב את הזיעה. את הדמעה. את שניהם יחד.
ובשקט, בשקט, יעזוב את המקום. ייעלם. כמו העשן, כמו הריחות.
את השיחה עם בערלה – תושב בני-ברק, בן 27 – העדפתי לקיים בשעת ערב שקטה, במקום שקט עוד יותר. ידעתי כי קשה יהיה לנהל שיחה רציפה עם מי שבחגורתו תלוי מירס של מד”א, עוד אחד כזה של זק”א, ומכשיר סלולרי אישי – שלא מפסיקים לעדכן, לצפצף, להתריע, לזעוק לעזרה.
בערל’ה ירד מהרכב, צעד לעברי והתיישב לידי כשבשפתיו חיוך מרוח מאוזן לאוזן. מפאה לפאה. על פניו לא ניכרו כלל סימנים המסגירים במשהו את עיסוקו היומיומי. שלווה מוזרה שרתה עליהם. אם חשבתי לפגוש באדם שבור ורצוץ, יגע ומדוכדך, התבדיתי.
“מה כבר יש לספר?” – פתח הוא ראשון. “מקדשים שם שמיים, מתחזקים באמונה ומשתדלים לעשות טוב עד כמה שאפשר” – הפטיר בפשטות שכל-כך אופיינית לו.
אני, יותר מהכול, רציתי לדעת את סודו של היושב מולי. את סוד קסמו. את התשובה לשאלה שבערה בי זמן רב – “איך… תסביר לי רק איך אפשר להמשיך לעוד יום אחרי כל מה שאתה רואה?”
בערלה בבית משפחת שעאר ברחובות
בערלה מוציא מכיס מכנסיו ארנק תפוח. בזה אחר זה שולף הוא כרטיסים המעידים על רוח ההתנדבות והעזרה לזולת הממלאים את כל ישותו.
“תראה” – הוא עורך לי היכרות עם הפלסטיקים – “זו תעודת מתנדב שקיבלתי לאחר הקורס במד”א, זה כרטיס שיש לי מתוקף היותי מתנדב בזק”א – חסד של אמת, וזה עוד כרטיס המעיד על השתייכות ליחידה הבינלאומית של זק”א”.
כשמונה כרטיסים מוצגים בפניי, כאשר המילה ‘התנדבות’ חוזרת על עצמה בכל כרטיס, על שורשיה והטיותיה: “הנה, זו תעודת מתנדב בארגון הכבאות הארצי, זו שייכת ליחידת הצוללנים בזק”א, זו של ארגון ‘ידידים’ וזו של פיקוד העורף”.
הרבה כובעים יש לו לבערל’ה. אבל הרבה יותר מזה – אפודות. לכל ארגון אפודה משלו, לכל אפודה צבע משלה. העברתי את המבט מהכרטיסים לכיוונו של בערל’ה, והשאלה כאילו יצאה מאליה:
מה גרם לך לרתום את עצמך למגוון כה רחב של ארגוני התנדבות?
“אבא שלי!
“אבי שיחיה, ר’ יענקל יעקובוביץ, עוסק כבר למעלה מ-35 שנה בשמירה על כבוד המת. עוד בטרם הוקם ארגון זק”א היה אבי עוזר ומסייע לכל מי שפנה אליו בבקשת עזרה. אנשים היו מגיעים אל ביתנו בכל שעה, בימי שבת וחג כבימי חול, כאשר אבי היה משתדל להקל ולעזור בכל דרך. כנראה שזיכרונות הילדות האלו השפיעו עלי והפכו להיות חלק ממני”.
מתי הייתה הפעם הראשונה בה השתלבת בארגון כמתנדב?
“אתה שואל מתי הייתה לי הזכות להתנדב?” – משדרג בערל’ה את השאלה ומתאים אותה לתחושה המלווה אותו תמיד.
“יש לי את הזכות להתנדב בארגון זק”א כבר 9 שנים. בתחילת דרכי בארגון נעזרתי רבות במפקד מרחב בני ברק, ר’ מיכאל גוטויין, שנהג בי עין טובה וצרף אותי לאירועים שהיה יוצא אליהם. עם הזמן הרגשתי יותר ויותר בטוח לצאת בעצמי. הייתי חייב לדעת שיש בי את היכולת הנפשית לצאת לאירועים, ללא הכתף התומכת של גוטויין, וכשהרגשתי זאת התחלתי לצאת לאירועים לבדי.
כשהייתי מגיע למקום תאונה או פיגוע רח”ל, הייתי צריך להמתין שיפנו את הפצועים ויתנו למתנדבי זק”א להיכנס לעשות את עבודת הקודש שלהם. לא אחת קרה שהגעתי ראשון למקום כזה ופשוט עמדתי בצד וחיכיתי לכוחות ההצלה. הייתי מתוסכל מהעובדה שאני שם, מבלי יכולת לעזור. זה מה שהוביל אותי לחשוב על התנדבות במד”א.
איך אומרים תודה בעברית. ילדי האיטי נפרדים מבערלה
למדתי בקורס עזרה ראשונה והוכשרתי כחובש במד”א. בחנוכה תשע”א מצאתי את עצמי באסון הכרמל כמתנדב זק”א ומד”א. גם כאן, במהלך השריפה שהתרחשה מספר ימים, הייתי בשטח בעיקר בכוננות לפינוי פצועים או חלילה טיפול בהרוגים כגיבוי לזק”א-צפון. שוב חשתי בפספוס על כך שאין לי היכולת לסייע גם בכיבוי הלהבות. עם שובי למרכז החלטתי לעבור לשלב הבא – מתנדב בארגון כיבוי האש וההצלה.
לפני 3 שנים, בעיצומה של תפילת שחרית של ר”ה באומן, נכנס מישהו לאהל התפילה וזעק להצלה דחופה באגם הסמוך. רצתי למקום יחד עם חבריי לארגון, עמדנו על שפת האגם – שבו מקיימים את מנהג התשליך – ולא יכולנו להיכנס. בין המתפללים היה בוגר יחידת הקומנדו שייטת 13 אשר נכנס ללא היסוס לאגם והוציא את הטובע. לצערי, מאוחר מידי. תחושת החמצה מילאה אותי שוב. העובדה כי הייתי שם ללא הכלים הנכונים להתמודד עם האירוע ולעזור לאותו אדם, הובילה אותי להשתלב ביחידת הצוללנים של זק”א.
זה היה רק עניין של זמן עד שאמשיך ואתקדם ליחידה הבינלאומית של זק”א. מכיוון שחלק מההכשרה ליחידה הזו עובר דרך פיקוד העורף של צה”ל, מצאתי את עצמי גם כמתנדב פיקוד העורף בזמני חירום”.
ספר על היציאות שלך לחו”ל מטעם היחידה הבינ”ל של זק”א.
“אספר לך על העיקריים שבהם: בשנת 2010 התרחשה רעידת האדמה המפורסמת בהאיטי. למשלחת צה”ל שיצאה לאזור מוכה האסון הצטרפה גם היחידה הבינ”ל של זק”א.
אל משרד החוץ בירושלים הגיע טלפון ממשפחתו של איש עסקים ששהה במלון בהאיטי בעת האסון. המשפחה הייתה מודאגת ולא ידעה מה עלה בגורלו של יקירם. משרד החוץ יצר קשר עם זק”א על מנת שיסייעו באיתורו. עם נחיתתנו בהאיטי נסענו לעבר המלון שקרס תחתיו מעוצמת הרעידה. לאחר חודש של מאמצים איתרנו את גופתו של האיש ודאגנו להביאה לקבר ישראל.
מלבד הסיפוק על ההצלחה שבהבאת יהודי לקבורה תוך שמירה על כבוד המת, היה כאן גם עניין של התרת עגונה מכבליה – אשתו של איש העסקים היהודי שלא ידעה מה עלה בגורל בעלה.
וכמובן שלא ניתן לשכוח את הפיגוע בשנת 2012 בבורגס שבבולגריה, בו התפוצץ מחבל באוטובוס מלא תיירים ישראליים וגרם להרג חמישה יהודים. תוך שעות ספורות מעת הפיגוע כבר נחתנו על אדמת בולגריה. למרות השעות הרבות שעברו מפיצוץ האוטובוס עדיין שכבו גופות ההרוגים הי”ד על הכביש כשהם אפילו לא מכוסים. התערבותו של מפקד היחידה הבינלאומית של זק”א, מתי גולדשטיין, הצליחה לחדור את העקשנות הבולגרית וניתן לנו האישור להיכנס לזירה ולכסות את ההרוגים אחר כבוד”.
נותרו לפליטה. בערלה מחזיק בתפילין ששרדו את הפיגוע בבורגס
עם כל כוחות הנפש והתעצומות שבך, זכור לך אירוע שבכל זאת הצליח לשבור אותך מבחינה נפשית?
“האירוע הראשון שעולה לי לראש בהקשר הזה הוא הפיגוע הנוראי ביישוב איתמר. בשנת 2011 חדר מחבל לביתם של בני משפחת פוגל והרג בדם קר חמישה מהם. הורים על ילדיהם. תוך שאני מתעסק בפינוי הגופות הרגשתי שאני קורס נפשית. עזבתי הכול ויצאתי החוצה. התיישבתי על המדרכה בפתח הבית, הרכנתי ראש ונתתי לדמעות להשתחרר. המראה הקשה של הילדים הצליח לשבור אותי ברמה כזו שהייתי זקוק להפוגה. לאחר מספר דקות ביקשתי מאלוקים שייתן לי כוח להמשיך בעבודת הקודש וחזרתי פנימה”.
ספר קצת על ההתמודדות האישית שלך בשטח האירוע.
“אגלה לך משהו… לא אחת אני מוצא את עצמי, במיוחד באירועים מהסוג הקשה והנדיר, מזמזם בלחש שירי רגש. ייתכן שזה גורם לי להסחת דעת מהמראות הנוראיים, אבל זה בעיקר מעניק לי כוחות להמשיך.
אתן לך דוגמא: יש שיר של החזן צודיק גרינוולד, מתנדב זק”א אף הוא. השיר נקרא ‘אב הרחמים’, והוא לקוח מהתפילה שאומרים מידי שבת בבית-הכנסת לאחר קריאת התורה. השיר מלא רגש גם במילותיו וגם בלחנו, במיוחד לאור העובדה שהמילים נסובות על הנספים בקידוש השם.
שיר נוסף שייך לשדרן הרדיו הידוע, ר’ דודי שוומנפלד. השיר נקרא ‘קדיש’ והוא פותח במילים ‘בחייכון וביומיכון’. כשמדובר בילדים רח”ל, אני מפזם את השיר ‘עלה קטן’ של ישי לפידות”.
תוך כדי שבערל’ה מגלה לי טפח מהרגש היהודי החם הפועם בו בעוצמה, הוא מחפש במכשיר הסלולר שלו את השירים עליהם דיבר. הוא מניח את הסלולרי שלו על השולחן ונותן לי להאזין, כאומר: “הנה, כנס לאווירה”.
בקושי עברה חצי דקה מהשיר ובערל’ה ממהר לכבות אותו ולעבור לשיר הבא. הוא לא מסוגל יותר מזה. כל ניגון כזה מזכיר לו מראות שהיה מעדיף לא לראות מלכתחילה.
סייעתא דשמיא פלאית מלווה את בערלה בזמנים כאלו. קורה הרבה שמתקבלת קריאה לצאת לאירוע כשבמיכל הדלק נותרו טיפות בודדות. בערלה לא חושב יותר מידי. הוא מתניע את הרכב ונוסע. “מעולם לא קרה” – מחדד לי בערלה תוך שהוא מרים את אצבעו – “שנתקעתי בדרך לאירוע או ממנו בגלל חוסר דלק. גם לא כשנסעתי עם נורה מהבהבת”.
אתה מצליח לישון בכלל בלילות? – אני שואל את השאלה הכל-כך מתבקשת.
“אחרי אירועים ממש קשים, אני יוצא עם מספר חברים, מתנדבים אף הם, לקברות צדיקים. שם אנחנו מתפללים ויושבים עם גיטרה, מנגנים, שרים ומשוחחים על מה שכואב לנו. כל אחד פורק את המטען שלו”.
קורה לך שאתה נזכר בתמונות קשות במיוחד?
“בהחלט!
כשאני נוסע בכבישי הארץ יוצא לי לעבור אינספור פעמים ליד מקומות בהם אירעו תאונות או פיגועים. זה מיד מחזיר לי את המראות הקשים שראיתי אז.
מעבר לזה, כשאנחנו, המתנדבים, מדברים בינינו וצריך לכוון מישהו למקום מסוים, זה נשמע בערך כך: ‘אתה זוכר את התאונה בכביש…? תפנה שם שמאלה’, או: ‘בכיכר שהתהפכה משאית של חברת… תפנה ימינה’. אתה מבין? זה כבר נהיה חלק מאיתנו”.
בטח יש לכם הומור משלכם, לא?
“אכן. הרי לא שייך לקחת את הדברים בצורה קשה כל הזמן. זה עלול לפגוע בנו. חייבים לדבר על זה בצורה משחררת יותר. למשל, אני יכול להגיד למישהו: ‘רד למטה, אני בא לאסוף אותך’, או ‘חכה לי, אני בא לקחת אותך’.
כשאני לא בנסיעה לאירוע אני משתדל לעצור במקומות בהם יש טרמפיסטים. אני כבר רגיל לראות אותם מתרחקים מהרכב. באותו רגע אני חושב לעצמי: ‘מעניין… הרי יש אנשים שמתים לנסוע איתי’. אין מה לעשות, זה הומור שמתפתח בהתאם לשגרה”.
תגיד, כל-כך הרבה אתה תורם ומתנדב. חשבת פעם להתגייס לצבא?
“המחשבה הזו עברה בראשי הלוך ושוב. אבל תראה, בצבא מן הסתם אתגייס לשרות שקשור לתחומי ההתנדבות שלי. אם ככה, אני מעדיף לעשות אותו דבר בצורה עצמאית ולא תחת חוקים ומגבלות. אני עושה הרבה יותר כשאני עצמאי.
חוץ מזה שאני לא אפגע באדמו”ר שלי. לא מזמן הוא הגיע לארץ ודיבר בטיש שערך בסעודה-שלישית על גזירת הגיוס. הוא ממש בכה וראו שכואב לו הנושא הזה מאוד”.
יישר כוחך. עם הנשיא פרס
באותו עניין, כמי שבא מהשטח, לא פוליטיקאי ולא עסקן חצר, יש לבערל’ה הרבה מה לומר ללפיד, או ליתר דיוק על לפיד: “תגיד לי, מה חושב את עצמו מר לפיד? מי הוא שיגיע פתאום משום מקום ויצעק לחרדים שהם אוכלי חינם ופרזיטים?
אני מסכים שזה דבר גדול להתגייס לצבא, להעניק מעצמך 3 שנים לביטחון היהודים במדינת ישראל. להיות רחוק מהבית. לשכב על חולות בשמש יוקדת או לעמוד במחסום בלילות קרה. אבל מכאן ועד להיטפל לחרדים הדרך עוד ארוכה. אני, כמו גם כל מתנדב מכל ארגון, נותנים את עצמנו 24 שעות ביממה במשך כל השנה. אנחנו עוסקים בדברים שלא הרבה היו מוכנים לעשות זאת במקומנו, העיקר להביא כל יהודי לקבר ישראל, ועד שהוא יגיע לשם לטפל בו גם בכבוד אחרון.
אז מגיע אדון לפיד וקורא לי ‘פרזיט’? גם אם הייתי כבר על מדים הייתי פושט אותם וזורק לו אותם בפרצוף. זה לא סוד שהרבה חרדים שנמצאים שם או כאלו שהיו בדרך לשם, מתחרטים על זה. לפיד נטע בהם את ההבנה כי הם לא רצויים שם.
במקומות מסוימים עבדנו כתף אל כתף עם חיילי צה”ל. אף אחד לא הרגיש שהוא עושה יותר מהשני. אדרבה, היה שילוב כוחות מדהים שכל כולו לטובת כלל ישראל. אז למה להרוס את זה? למה לפגוע בכוונה תחילה?”
לסיום… בערלה לאן?
“כשהייתי קטן תמיד אמרתי שכשאהיה גדול אני רוצה להיות כמו קרליבך. לאהוב כל יהודי ולקרב את כולם. אני מקווה להיות תמיד בדרך לעזור לעוד ועוד יהודים, והעיקר לקדש שם שמים!”
בערלה אוסף את חפציו. רגע לפני שהוא טומן עצמו חזרה ברכב הלבן הגדול, עליו מתנוסס שחור על גבי לבן, בעיקר שחור – חסד של אמת, מבקש הוא להפטיר:
“רק עוד דבר אחד חשוב: דע לך, ששום דבר מהמעט שסיפרתי לך לא היה קורה לולא האנשים הגדולים העומדים מעלי, מסייעים, מכוונים וסוללים לי את הדרך, הלא הם מייסד זק”א ר’ יהודה משי-זהב, ור’ אהרן גרטנר, האיש והחסד”.
עכשיו אני יודע.