אני מאמין: מאמרו של המועמד לנשיאות

בית הנשיא: המשמעות החוקתית

“האומר שלי שלי, שלך שלך, זוהי מידת סדום”.  סדום לא חרבה מפני זוועות שהתחוללו בה וגם לא על שום כאוס מדיני וחברתי שפשו בה. חורבנה של סדום, כך אומרים המפרשים, בא לה על שום שדנו בה במידת הדין: שלי- שלי, שלך-שלך. סדום הייתה לסמל של חורבן וניוון חברתיים, לא מפני שלא היה בה דין, אלא מפני שדין הוא כל מה שהיה בה. לפנים משורת הדין, הידברות, פשרה, חמלה וחסד- הם כל מה שלא היה בה, וכל מה שהוא תנאי לקיומה של חברה הראויה להיקרא חברה.

המערכת הדמוקרטית היא מערכת שיש לה גוף ונשמה, כאשר זה לא יכול להתקיים בלעדי זו ולהיפך. אם הכנסת היא בית הוויכוח, ההכרעה ולעיתים אף ההכנעה של המיעוט בידי הרוב, הרי שבית הנשיא הוא בית ההידברות, השותפות והפשרה. במובן זה, בית הנשיא הוא הנשמה היתירה של המערכת הדמוקרטית. הוא בית שלא מעדיף רוב על פני מיעוט, חזק על פני חלש- אלא דלתו פתוחה בפני כל, ועינו פקוחה לבירור שאלות היסוד המונחות לפתחה של החברה הישראלית המתהווה.

בהיעדר חוקה לישראל, הנותנת ביטוי מפורש לאדניה הערכיים, המגדרת את גבולות הגזרה שבין הרשויות, המבצרת את ההגנה על המיעוט מפני הרוב ועל הרוב מפני המיעוט- הרי שחשיבותו של מוסד הנשיא מקבלת משנה תוקף. בית הנשיא הוא שמגבה את ההכרה בכלל הזרמים והעדות בחברה. אופן בחירת הנשיא משקף את השאיפה לאידיאל דמוקרטי לפיו נשיא המדינה, ראוי שייבחר בהסכמה רחבה וחוצת מחנות שונים, ואף מנוגדים.

ברמה החוקתית, הנשיא הוא סמל יותר מאשר מקור סמכות. במידה רבה גם הסמכויות החוקתיות שניתנו לו, הן סמליות. כך למשל בעניין זכות החנינה, על הנשיא לפעול לאור עמדת המערכת המשפטית ולכבד את המלצתה, כאשר חותמתו מהווה חותמת סמלית. כך גם לגבי סמכותו כביכול של הנשיא למסור את המפתחות להרכבת הממשלה. כביכול אני אומר, מכיוון שבמידה רבה מדובר בסמכות נחזית שרק לעיתים נדירות מקבלת משמעות מעשית. ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית מלמדת שתוצאות הבחירות הן המכתיבות מי ירכיב את הממשלה, ויתרה מכך, מי שתפקידה לתת את אמונה או מביעה את אי אמונה בממשלה- היא הכנסת עצמה.

רק כאשר הנשיא מקפיד על ניטראליות פוליטית מזהירה, על נקודת המבט הממלכתית שבשמה ולשמה הוא נבחר, אמירותיו ופעולותיו הן בעלות השפעה. חובתה, ולא רק זכותה של הממשלה הנבחרת למשול, היא המחייבת אותו לתת את הגיבוי ההולם לממשלה בכל הכרעותיה, החברתיות והמדיניות, גם כאשר עמדתו האישית אינה עולה בקנה אחד עימהן.

ממיעוט סמכויותיו החוקתיות של הנשיא אין להסיק כי כל שנותר לו הוא “לדחוף את חוטמו למטפחת”. שכן, דווקא מיעוט סמכויות זה הוא המאפשר לנשיא לשמור על נקודת המבט הממלכתית, הכלל ישראלית. אותה נקודת מבט, שאנו יודעים היטב, עד כמה היא נחוצה לנו. תפקידו של הנשיא איננו לתפוס צד בוויכוח או להכריע את המחלוקת, אלא תפקידו לשמש כדופק החברתי לכל אותן מחלוקות עמוקות ויסודיות אשר אותן הכרעות פוליטיות עצמן מעוררות בציבור. הנשיא מחויב ברגישות ובהקשבה חברתיים, לקרוא נכונה את הדופק הציבורי ולנסות לעודד את המערכת הציבורית והפוליטית למצוא את הדרך לפשרה- כאשר הדבר מאפשר. התנאי היסודי ביותר לאמון שרוחש הציבור לנשיא הוא בכך שהוא אמון על טובתה של החברה הישראלית בכללה. אמון זה הוא המפתח ליכולתו של הנשיא להיות בעל משקל והשפעה בראש ובראשונה כלפי פנים, והן כלפי העולם מחוץ.

בית הנשיא: עם הפנים פנימה

בעשורים האחרונים חוותה החברה הישראלית תמורות דמוגרפיות ותרבותיות מרחיקות לכת. ישראל של 2014 רחוקה שנות אור, דתית, לאומית, אידיאולוגית ודמוגרפית מישראל של ילדותי, של ימי קום המדינה. הישראליות, בניגוד ל”צרפתיות”, או ל”שבדיות”, היא מושג שתוכנו משתנה ומתהווה לנגד עינינו, ובמהירות מדהימה. אם בראשית ימיה הורכבה החברה הישראלית ממושג ברור של רוב יהודי ציוני מוצק, שבתוכו שני מיעוטים, זה החרדי וזה הערבי- הרי שבישראל של 2014 כל תלמיד חמישי בכיתות א’ הוא ערבי וכל תלמיד רביעי הוא חרדי. הוויכוח אינו מתמצה במחלוקת שבין חרדים לחילונים ובין ערבים ליהודים, כפי שאנו יודעים היטב, אלא הוא מתקיים בעוצמה שווה גם בין מתיישבים לאנשי שלום עכשיו, בין סוציאליסטים לקפיטליסטים. החברה הישראלית נדרשת היום להישיר מבט לדמותה העשירה כפי שהיא נשקפת אליה מראי המציאות העכשווית ולהיערך בהתאם לאתגרים ולהזדמנויות המונחים בפניה.

אינני תמים. על רקע המחלוקות השונות על פניה ודמותה של מדינת ישראל נדמה לא פעם שהנה אנו באים לנקודת הרתיחה של הר הגעש עליו אנו יושבים. נקודת הרתיחה הזאת, שהתעצמה רק לאחרונה על רקע סוגיית הגיוס והעלאת אחוז החסימה, היא שיאו של מאבק על זכות הוטו שמבקשים להם מחנות שונים בחברה הישראלית בעיצוב פניה ודמותה של החברה הישראלית.  ואולם, אני מאמין, כי נקודת הרתיחה הזאת, היא שעת המבחן של החברה הישראלית. החברה שלנו, אינה יכולה להרשות לעצמה להתחפר במשחק סכום אפס בין מגזרי- כפי שאסור לה להישאב למעגל של חרמות הדדיים.
כך גם בנוגע לאי-השוויון בתוכנו. בישראל של 2014 לא רק המרחק בין תל אביב לירוחם שבנגב רב מדי, אלא גם המרחק בין הרצליה לאופקים או חצור ובוודאי בין רעננה לרהט. מדינת ישראל קטנה מדי מכדי שיהיה בה מושג עמוק כל כך של פריפריה ומרכז. עיר וכפר, מטרופולין ועיירות- כן, שגשוג ופריחה לעומת הזנחה ודלות במשאבים- לא. המרחקים הכלכליים, מרחקי ההזדמנויות והאפשרויות בינינו, בתוכנו, מעידים על כך החזון הציוני עדיין רחוק מהגשמתו.

כשאני מביט בישראל של 2014 אני רואה את כברת הדרך שעשינו בפירוק החומות בין מזרחים לאשכנזים, בין עולים וותיקים, אך אני גם יודע שלפנינו עוד עבודה רבה, ובוודאי בכל הנוגע לפירוק החומות שבין חרדים לחילונים ובין ערבים ליהודים.

אמנם, במרוצת שישים ושש שנות קיומה הוכיחו החברה הישראלית ובפרט הדמוקרטיה הישראלית את חוסנן. הדמוקרטיה בישראל עמדה כחומת מגן בצורה בפני מבחנים קשים וכואבים מבית ומחוץ, ויכלה להם: ממלחמות, דרך רצח ראש ממשלה ועד פינוי חבלי ארץ. ואולם בל נטעה: חוסנה של החברה בישראל וקיומה של הדמוקרטיה הישראלית אינם חוק טבע. אל לנו להיות זחוחים ולחשוב כי לעולם חוסן. המשחק הדמוקרטי עומד על קבלת כללי המשחק, על יסודות של הסכמה ושל שותפות שבלעדיהם- אין. די לנו להביט סביב, ב”שכונה” בה אנו חיים ולראות בצער ובאימה מה קורה כאשר אנרגיה של מאבקים אזרחיים מתפרצת – באין תשתית דמוקרטית מבוססת שתווסת אותה. במצב כזה גם השאיפות הכנות ביותר לחירות ולשוויון עלולות להפוך לכאוס מדיני במקרה הטוב ולמלחמת אחים במקרה הרע.  החברה בישראל איננה יכולה להיות חסינה בפני אי שוויון חברתי מחריף והולך ובפני מלחמות תרבות בתוכה. ביסוסה של שותפות אזרחית אמיצה בין מרכיביה השונים, השווים והחלוקים של החברה הישראלית, היא תנאי הכרחי לחיינו המשותפים כאן ולקיומו ושגשוגו של המפעל המדיני המופלא שהוא מדינת ישראל.

הממשלה הנבחרת, ככזאת שנבחרת בידי רוב מסוים ופועלת בראש ובראשונה כנציגתו, איננה יכולה תמיד לבנות את הגשר שבין חלקיה של החברה בישראל. לעיתים, בשליחותו של הרוב שבשמו היא נבחרה, היא אף נדרשת להכרעות כואבות שעלולות להעמיק את המחלוקת. על רקע זה, מתחדדת חשיבות של בית הנשיא כבית המבקש את המאחד- גם במקום שאין בו אחדות.  הנשיא הוא שליחה של החברה כולה למלאכה העדינה של ביסוס וחיזוק קווי התפר החברתיים. בית הנשיא הוא המקום ממנו מושטת היד גם למי שלא הוכנסו באופן היסטורי ושיטתי למדורת השבט הישראלית. בית הנשיא הוא בית שמבסס תחושת שייכות לחוויה הישראלית: מזמינה ולא מדירה, קשובה לכל עדה ושבט. הניגודים הקיימים בחברה הישראלית והמתח המובנה שבהגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית- הם שהופכים את בית הנשיא במדינת ישראל ובחברה הישראלית לחשוב ונחוץ כל כך.

איננו יודעים אילו שעות מבחן צופנות בחובן השנים הבאות. דמות הנשיא, על הממלכתיות שבה, צריכה להיות כזאת שיכולה להתרומם מעל לקונפליקט- גם בעיתות משבר. זאת שבהווייתה ובפעולתה תמנע את השבר והקרע. בחברה שבה המחלוקות עמוקות כל כך- צריך שיהיה מוסד אחד ואדם אחד שיהיה נאמן מקובל על בעלי המחלוקת כולם. הנשיא איננו יכול לפתור את המחלוקת, אבל עליו לעשות ככל שיוכל כדי לאפשר לכולנו לחיות בתוך המחלוקת הזאת, ולהכשיר את הקרקע הציבורית לא רק להסכים- אלא גם להסכים שלא להסכים.

עתידה של החברה הישראלית תלוי ביכולתנו לבסס ברית של שותפות וערבות הדדית בינינו ובאותה נשימה ביכולת שלנו להשתחרר מאותה השאיפה הנאיבית “לכור היתוך”. חזון החברה ההומוגנית אינו יכול להיות חזוננו. מבית הנשיא יכולה וצריכה לצאת קריאת העידוד לכל קבוצה בחברה הישראלית- לשאת באחריות המשותפת לעתידנו ולתרום את חלקה בעיצוב פניה ודמותה של מדינת ישראל.

בית הנשיא: המשמעות הפוטנציאלית

על הנשיא הנבחר לדעת כי פניו לתפקיד כמעט חסר סמכויות, כלומר, לתפקיד שבו בצורה החד משמעית ביותר- האדם ומטענו התרבותי, ההיסטורי, האישי והאנושי הם שעושים את התפקיד. סדר היום של נשיא המדינה נקבע ברובו על ידי המטרות שהציב לעצמו. מתוקף כך אפשר למנות מספר משמעויות פוטנציאליות לבית הנשיא:

בית הנשיא יכול לשמש כמוקד חשיבה העוסק בשאלות יסוד הנוגעות לדמותה של המדינה והחברה בישראל מתוך התייחסות ארוכת טווח; הנשיא יכול לשמש כמגשר בין צביונה היהודי של מדינת ישראל לבין אופייה הדמוקרטי; הנשיא יכול להעמיק את שיתוף הפעולה שבין יהדות התפוצות למדינת ישראל ובפרט בנוגע ליצירת זיקה רלוונטית בין צעירים יהודים בעולם למדינת ישראל; הנשיא משמש כפניה של מדינת ישראל בעולם, לא כנציג השקפה מסוימת אלא כפניה של היצירה הקולקטיבית וההיסטורית שהיא מדינת ישראל. עליו להעניק לממשלה הנבחרת את הגיבוי הראוי, ובמקביל לשקף את הווייתה של החברה בישראל ולתווך לעולם את ייחודה מתוך תפיסה רחבה שאיננה שבויה רק בהלכי הרוח הפוליטיים העכשוויים.

כל נשיא ונעליו, כל נשיא וסדר יומו. אין בכוונתי להיכנס לנעליו של נשיא כזה או אחר. באופן אישי, אני רואה בבית הנשיא הזדמנות לקידום ערכי היסוד החברתיים אשר הנחו אותי במשך כל שנותיי כשליח ציבור.

אני מאמין כי בית הנשיא הוא המקום שיכול לתרגם את חזון השותפות בין קבוצותיה של החברה הישראלית לתכנית פעולה. תמיד אמרתי- כי לא נגזר עלינו לחיות יחד- אלא, נועדנו, כולנו לחיות יחד. עומק המחלוקות בחברה הישראלית דורש מאיתנו לבסס את התשתית החיונית לחיים המשותפים של כלל הקבוצות בחברה. תשתית זאת באה לידי ביטוי בין היתר בצורך להניע תכניות משמעותיות של חינוך לדמוקרטיה המייצרות לראשונה מפגש בין צעירים ממחנות שונים, חרדים דתיים וחילוניים, צעירים מפריפריה ומרכז, יהודים וערבים; תכניות המתרגלות את דור האזרחים הבא הגדל בסביבה ישראלית מרובת קולות בהליך הדמוקרטי והדורשות ממנו לתרגל תהליך של הידברות והקשבה. אני מאמין שהתהליך המפרך של בניית הגשרים בינינו, הוא גם תנאי הכרחי לבניית הגשר בינינו לבין שכנינו. תהליך זה עובר דרך יצירת מרקם חיים משותף בתוכנו, כזה שמתקיים בו תהליך בריא של דיפוזיה, של חילופי דעות ורעיונות לא רק בין פוליטיקאים, אלא דווקא ובעיקר בין אנשים, בין אנשי דת, ובין אנשי תרבות ורוח מכל הקבוצות והעדות.

אני מאמין, שהנשיא כמי שמייצג את פניה של מדינת ישראל בעולם, נדרש לתת את דעתו גם לתפקיד שישראל נוטלת על עצמה בזירה הבינלאומית. על רקע הביקורת שישראל חשופה לה, נראה לעיתים שהזנחנו את שאיפתנו להיות “אור לגויים” לטובת העיסוק החיוני והבלתי נמנע בהסברה ובהדיפת ניסיונות לכרסם תחת צדקתה של מדינת ישראל. ישראל שעוצמתה בהון האנושי שבה יכולה וצריכה לשמש שחקנית מפתח בכל הנוגע ליכולתה לתרום לעולם מניסיונה ומהיכולות שהצטברו בה, הן במגזר הפרטי והן במגזר השלישי. בישראל נצבר ידע יחיד מסוגו לא רק בטכנולוגיה אלא גם בכל הנוגע לפיתוח אוכלוסיות חלשות, בהתנהלות במצבי משבר ועוד ועוד. לצד כורח ההסברה, אני מאמין כי חשוב ואף חיוני שמדינת ישראל תזהה ותבסס את תפקידה בשרשרת ההיסטורית במסגרתה העם היהודי שימש באופן עקבי ומתמשך כספק של רעיונות מהפכניים וחדשניים לטובת העולם כולו.
הנשיא הוא מעין מצפן חברתי. צביונו הממלכתי הוא זכות קיומו. האפשרות של הנשיא להיתפס כמוקד הזדהות עבור כלל האוכלוסייה מותנה ביכולת שלו להימנע מלשמש צד בוויכוח, פוליטיזציה של בית הנשיא היא איום ממשי על המוסד ועל התפקיד. עליו להיות מסוגל לשמש כמורה דרך וכבלם זעזועים חברתי גם ברגעי מבחן ושבר, כמי שיכול להוביל להבנה שאפשר להמשיך ולהתקיים יחד גם בלהט המחלוקות העמוקות. הנשיא צריך לסלול את הדרך להכרה  שביכולתנו להמשיך ולחיות בחוויה ישראלית אחת.

 מאמרו של ח”כ ראובן ריבלין, הוא חלק מפרויקט הבחירות לנשיאות של אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, בו כותבים מועמדים שהציעו עצמם למשרת הנשיא.