רצוֹת ומחבקוֹת • ווקינג עם מירי פורסט בדרך לניצחון

את מירי פורסט אני מכירה דרך אחת מהרשתות החברתיות. פוסט של אחת מחברותי לרשת צד את עיניי. היא סיפרה בהתלהבות ובהערצה על קבוצת ריצה לנשים בלבד, שמתקיימת פעמיים בשבוע בשעות הבוקר המוקדמות, באחת מהערים החרדיות הגדולות ליד ירושלים.

השכם בבוקר נפגשות קבוצה של כ-10 נשים בפארק העירוני, כולן חרדיות או דתיות, ולכולן יש ילדים בבית שעדיין נמים את שנת הלילה. היא מתארת את הקושי הכרוך באימון הראשון, מגוללת את הסיפוק והשמחה אחרי כל אימון נוסף שהגביר לה את הקצב, שיתפה על מצב הרוח וסיפרה על הציפייה שלה לריצה הבאה.

אני מרימה גבה וממשיכה לקרוא בשקיקה. בלחיצת כפתור אני מגיעה לדף הבית של מירי פורסט. מסתבר שמירי היא בדיוק מי שחיפשתי: חרדית, כריזמטית, מגוונת וסוחפת.

 יום שישי

 08:00 בבוקר. פיזור ילדיי הסתיים בהצלחה מרובה. אני שולפת מהארון את נעלי הספורט הדהויות שכבר הספיקו להעלות אבק, מביטה בהן בתקווה שישרתו אותי נאמנה לריצת הבוקר, ותוהה ביני לבין עצמי כמה הזנחתי לאחרונה את כל מה שקשור לגוף בריא, ומקווה שאולי הפעם אצליח להתמכר לספורט שלא קשור למטלות הבית וטיפוס של 24 מדרגות עד דלת הכניסה. מצטיידת בבקבוק מים קטן שחלילה לא אתעלף באמצע הריצה, נושאת תפילה קצרה שאצליח לשרוד לפחות 100 מטרים, וזהו – אני מוכנה.

 8:30 בבוקר, גן סאקר בירושלים. קבענו להיפגש ולהצטרף לקבוצת הנשים הירושלמיות הרצות. את מירי אי-אפשר לפספס, כבר מרחוק אני מזהה את האנרגיות, תוך דקות ספורות מתאספות כשמונה נשים רצות. מירי יוצרת מעגל ומתחילה להחמיא בהתלהבות לאחת הרצות שהשתתפה במירוץ שפיר שהתקיים בדיוק שבוע קודם לכן, וזכתה במקום מאוד מכובד (מקום שלישי).

הבנות מביטות במירי בהערצה, ומירי כמו מירי – לא מבזבזת מידי הרבה זמן ומתחילה להריץ את הבנות. היעד היום: 3 ק”מ. אנחנו מתחילות בריצה קלה, הרצות מתחלקות לזוגות ומירי מדרבנת ומעודדת. אי אפשר לעצור או להתעייף כשהיא בשטח, מירי מלאת מרץ, למרות שזו כבר הקבוצה השניה שהיא מאמנת הבוקר.

כעבור חצי ק”מ של ספק-ריצה ספק-הליכה-מהירה, אני פורשת, מתנשפת ומרגישה כאילו רצתי מרתון שלם.

בכוחותי האחרונים אני גוררת את עצמי חזרה לרכב כדי להתאושש מהחוויה הנפלאה הזו.

 09.40. אנחנו מתיישבות על הדשא תחת עץ גדול. לא נראה שמירי סיימה לפני דקות אחדות 3 ק”מ של ריצה. היא עדיין רעננה, מחויכת ואנרגטית. אי אפשר שלא לאהוב את האישה שיושבת מולי.

 היא בת 29+ וחסידת חב”ד. מתגוררת בקריית מלאכי, עם יונתן ושלוש בנות מקסימות – יעל, מיכל ורוני.

בעברה עסקה מירי בהפעלות בנושאים יהודים בבתי הספר הממלכתיים ברחבי הארץ. “את יודעת איזו הרגשה של קדושה וסיפוק שבזכותי זכו להגיד אלפי ילדים וילדות  בעם ישראל את הפסוק ‘שמע ישראל'”.

איך מי שהדריכה מאות ילדים הופכת למדריכת ספורט?

“עד לפני כמה שנים הייתי מאוד שמנה. העיסוק העיקרי שלי היה כל הזמן סביב אוכל, אם זה במפגש משפחתי, אם ביציאה עם הילדים, בכל זמן הכל סבב סביב האוכל. עד שיום אחד שכנה בבניין אמרה לי משפט תמים, בלי כוונה לפגוע. והמשפט הזה הוא שגרם לי לעבור את השינוי במהלך אותה שנה, שבסיומה ירדתי 30 ק”ג.

התהליך לא היה פשוט, אך לא וויתרתי לעצמי. נרשמתי לשומרי משקל וגם שם נוצרה סביבי קבוצת נשים תומכות. תוך כדי ירידה במשקל נרשמתי למכון וינגייט, ולאחר שסיימתי את לימודי בהצטיינות, פתחתי את קבוצת הרצוֹת הראשונה שלי.

היום אני כבר מאמנת למעלה מ-170 נשים ברחבי הארץ. בנוסף לאימוני הריצה אני מעבירה פעמיים בשבוע בשעות הערב גם שיעורי פילטיס ועיצוב הגוף לנשים במושבים קוממיות ותלמי יחיאל. לקראת סוף השנה בעזרת ה’ אני מסיימת תואר בפסיכולוגיה”.

כיצד פסיכולוגיה משתלבת עם ריצה?

“אין לך מושג כמה זה קשור. לא סתם אומרים שהגוף הוא הנפש. כל אימון הוא יותר נפשי מאשר פיזי”.

מירי נותנת דוגמה על אחת הרצות שלה שלוקחת קבוע כדורים נוגדי חרדה, וביום שהיא רצה היא פשוט לא צריכה את הכדור. ” היא מרגישה פשוט נפלא!”

למה דווקא ריצה ולא קבוצת הליכה?

מירי לקחה כמוטו לחיים את דברי הרבי הריי”צ:

“ההנהגה של האדם שיש לו ‘הצלחה בזמן’ היא, שבשעה שהוא עושה בדבר מסוים, כל הדברים שעשה קודם לכן, ודברים שהיה אמור לעשותם בעתיד – אינם בעולם. מה שנוגע לו כאן ועכשיו, זה רק מה שהוא עושה (עכשיו!) בנקודת הזמן הזו!”

ובהסבר פשוט יותר היא אומרת: אם בן אדם עושה משהו, שינצל אותו עד תום!

מירי, נשמע שאת מכורה לספורט…

מירי זזה באי נוחות. “אני בהחלט מכורה! בשבתות, לקראת סעודה שלישית, אני מוצאת את עצמי המון פעמיים פשוט סוג של דיכאון. שוכבת על הספה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. מיד לאחר הבדלה אני נועלת את נעלי הספורט ויוצאת לריצה של כמה ק”מ, אין לך מושג כמה זה משפר את מצב הרוח. אני חוזרת כמו חדשה”.

 דרך אגב מציינת מירי: “היעד שלי לכל הנשים שמשתתפות באימוני הריצה הוא להגיע ל-10 ק”מ בתוך 20 שבועות”.

איך משלבים אימהות וכזו קרירה?

מירי לוקחת נשימה עמוקה. “זה באמת קשה. אני קמה כל יום בארבע לפנות בוקר, כמעט אף פעם לא יוצא לי לשלוח את הבנות בבוקר.  הנס הגדול שלי הוא בעלי, שתומך ועוזר וכל-כך מפרגן. בלעדיו לא הייתי מצליחה או יוצאת מהבית רגועה. אני מקפידה תמיד לקבל את הבנות אחרי הלימודים עם ארוחה חמה, ועד הערב זה זמן איכות שלי איתם, בלי שום הפרעות מסביב”.

 בערב שוב היא נועלת את נעלי הספורט ויוצאת לקראת קבוצת הבנות הנוספת שמחכות לה בכיליון עיניים.

תוך כדי שיחה היא מציצה בטלפון הנייד ונכנסת לקבוצת הרצות שהקימה בפייסבוק. לפתע היא קופצת, מתרגשת ומחייכת: “אני חייבת להגיב לה. היא אומרת ומבקשת את סליחתי. אחת הרצות שלי היא חולת לב בת 40+, הרופאים היו מיואשים ממנה והגדירו אותה כנס רפואי, אותה אישה הולכת לרוץ היום את מרתון גבעת שמואל 10 ק”מ!”

“אין יותר סיפוק גדול מזה”, היא אומרת בהתרגשות. “לראות נשים שלוחמות כנגד כל הסיכויים”.

היא נזכרת בעוד סיפור מרגש על אישה צעירה שחולה במחלת פרקים נדירה, כשאחת מתופעות הלוואי הקשות של אותה מחלה היא אי יכולת להחזיק דברים בידיים. כל דבר שאוחזים ביד – נופל. והריצה פשוט שינתה את חייה ועזרה לתהליך ההשתקמות. גם אותה הגדירו הרופאים כנס רפואי מהלך’.

הסיפורים האלו מעודדים את מירי וגורמים לה לתחושת סיפוק ושליחות כלפי אותן בנות.

לפני מספר חודשים התקיים מרתון ירושלים, ו-50 נשים מהקבוצה של מירי השתתפו באותו מירוץ, כשאת המירוץ הן הקדישו למען אימהות לילדים חולים.

למה דווקא לאימהות?

מירי משתפת בכאב שאחת המתאמנות שלה הפסיקה להופיע יום אחד. לאחר בירור קצר הסתבר שיש לה ילד חולה בבית. באיזה שהוא שלב היא קרסה ופרשה מהריצה. “לא כי היא לא רצתה,” מסבירה מירי, “אלא בגלל הלילות והימים הקשים שהעבירה עם בנה החולה.”

 11.00

ערב שבת. השעון כבר רץ לרעתנו, ואני מבקשת ממירי משפט אחרון.

מירי מסכמת: “מי  שיכול לרוץ עשרים דקות ברצף, השמים הם הגבול”.

לקראת סוף הראיון אנחנו נתקלות בקבוצת נשים מבוגרות עומדות סמוך אלינו. כמה נשים ניגשות לעצים מסביב ומתחילות לחבק, לדבר איתם ולעמוד לידם עם הגו זקוף. מירי לא מתאפקת. היא ניגשת ומתחילה לחבק את העצים יחד איתן. אחרי כמה דקות היא נפרדת מהנשים ושבה בצחוק מתגלגל: “את יודעת למה הן מחבקות את העצים?! לטענתן, העצים מעניקים אנרגיה טובה עד חודש יוני וצריך לחבק את העץ ולגעת בו עם כל הגוף כדי לקבל את האנרגיה מהעץ. העצים עם המחטים הם עצים עם אנרגיות שליליות, ולכן צריך להיזהר מהם.

“את יודעת מה אמרתי כשחיבקתי את העץ? תודה לך ריבונו של עולם על בריאה כל כך טובה ויפה!”