ישבתי עם ציפי לבני ודיברנו על סיבוב המו”מ האחרון בין נתניהו לאבו מאזן.
“שמע, בתור מישהי שמאמינה בתהליך, מה שקרה העלה אפילו אצלי חשש לגבי הנכונות של אבו מאזן להגיע להסדר”, אמרה לי.
“איך את יכולה לדעת? הרי לא הצעתם לו כלום”, עניתי.
“עזוב”, המשיכה, “תגיד לי אתה פעם אחת מה אתה חושב שאפשר להציע לו”.
אז אמרתי לה.
לבני שקעה במחשבות לכמה שניות ואמרה: “אה, תראה… להצעה כזאת ייתכן שהוא היה אומר ‘כן'”.
ציפי לבני אשמה. לבני אשמה שאין הסדר שלום עם הפלסטינים. וגם אם לא, זה בהחלט נחמד לחשוב שאדם אחד אחראי לכל הבלגן. סביר להניח שלא משנה מי היה נושא ונותן מטעם ישראל, התוצאה הסופית היתה דומה. ובכל זאת, כשאתה מתבונן על השכנוע העמוק של הציבור היהודי במדינת ישראל שאבו מאזן הוא לא פרטנר אפשרי להסכם שלום, קשה שלא לתהות איך זה קרה.
איך קרה שהאיש הכי מתון שהחברה הפלסטינית הצמיחה, האיש שמשמאל לו (פוליטית) אצל הפלסטינים יש רק קיר. המנהיג שכאשר ישראל הרגה מאות ילדים ונשים מתושבי עמו ב”צוק איתן”, דיבר בפומבי נגד החמאס.
איך קרה שהאיש הזה נחשב “לא פרטנר”? כמי שלא יכול לקבל את ההחלטות הגדולות? נתניהו יכול לסגור עוד מעט עשור כראש ממשלה, בשתי קדנציות שבהן לא הציג אפילו פעם אחת מפה עם גבולותיו למדינת היהודים, ועדיין רוב הציבור היהודי יתלה את האשם במי שכבר אמר מיליון פעם שהוא רוצה מדינה בגבולות 67.
חזרה ללבני.
אני מכיר כל כך הרבה אנשים ממחנה המרכז-שמאל שהיו מוכנים להרוג כדי להתמנות לראש צוות המו”מ לשלום עם הפלסטינים.
יוסי ביילין היה מוכן לגדל שפם, רמי כספי מוכן עכשיו לעזוב משרד עורכי דין משגשג, יוסי שריד היה מפסיק לכתוב ב’הארץ’.
לבני קיבלה ומסמסה את התפקיד החלומי פעמיים.
בפעם הראשונה היא כיהנה תחת ראש הממשלה אולמרט, שהיה חלש פוליטית, אבל מוכן לפשרות מרחיקות לכת. היא עצמה היתה אז חזקה פוליטית. שרת חוץ שנחשבה כפוטנציאל הנהגה וניהלה מו”מ מול צד מתון ופשרני בראשות אבו מאזן.
תוך כדי המו”מ, שכלל עשרות פגישות עם אבו עלא, היא נהגה לומר את הדברים הבאים: 1. שום דבר לא דולף מהמו”מ, מה שמוכיח שהוא רציני. 2. כל הנושאים על השולחן. מדברים על הכול.
אחרי שהמו”מ הסתיים, התבררו העובדות הבאות: 1. אכן לא דלף דבר, לא מכיוון שזה היה רציני, אלא מהסיבה הפשוטה שלא היה מה להדליף. 2. לא כל הנושאים היו על השולחן. ההצהרה ההיא של לבני בזמן אמת היתה נטועה בהקשר פוליטי מאוד מסוים.
ש”ס הצהירה אז שלא תשב בממשלה שמדברת על ירושלים. לבני כביכול הבהירה שהיא לא מתרגשת מהדרישה הפוליטית הזו. עבדה עלינו. התברר בדיעבד שהיא אכן לא דיברה על ירושלים ושרפה שנה במו”מ עקר.
לנהל מו”מ על הסדר קבע בלי לדבר על ירושלים זה כמו לנסות למכור דירה בלי לדבר על המחיר.
בחלק מהפגישות אבו עלא העלה בכל זאת את הנושא ודיבר עליו. שרת החוץ, הנציגה של מחנה השלום למו”מ הזה, פשוט ישבה ושתקה. לא הגיבה. אסור לה. זה היה יכול להיות מערכון הורס ב”ארץ נהדרת”, אבל זה היה המו”מ “הרציני” של לבני.
קרקס האשליות של לבני המשיך גם תחת נתניהו. פגישות על פגישות. אין הדלפות. הפעם זה רציני.
הצעה לפלסטינים? השתגעתם? להציג מפה? לשרטט הסדר סופי בירושלים? פתרון יצירתי לנושא הפליטים?
בואו נעקוב ביסודיות אחרי המהלך הלוגי המפותל שבסופו יצא שאבו מאזן הוא סרבן: המו”מ ריכז את כל האנרגיות שלו בעבודה על נייר שיבטא בכלל את עמדת ארה”ב. בנייר ייכללו רעיונות שונים – לא אפויים עד הסוף – לפתרון הסכסוך, והרעיונות הללו לא יחייבו את הצדדים.
אז למה צריכים האמריקנים לדון עם הישראלים על רעיונות שלא מחייבים אותם וממילא יוצגו רק בנייר אמריקני? המטרה היתה שהצדדים יסכימו להמשיך לנהל מו”מ על בסיס הנייר הזה ולכן זה רציני.
ובכן, לא ממש. מותר לצדדים (כלומר לנתניהו) להסתייג מהרעיונות שמועלים בנייר. אפשר לכתוב שהגבולות יהיו קווי 67 אבל נתניהו יגיד שהוא מסתייג מזה. מה השגנו? כלום. ועוד אסור לצדדים לפרט את ההסתייגויות בפומבי. אתם הבנתם את זה? רק נתניהו מסוגל להמציא דברים כאלה ורק לבני מסוגלת להסכים לשווק אותם.
למזלם הטוב הם מצאו בחור טוב במובן הרע של המילה כמו ג’ון קרי, שהסכים ללכת עם הטירוף הזה.
בסוף ניסחו נייר. כלומר לבני, נתניהו וקרי ניסחו אותו.
הפלסטינים? הם שיחכו בסבלנות. כשנגמור עם נתניהו וזה יהיה לשביעות רצונו נדבר איתם. כשבאו, התברר שהפלסטינים קצת נעלבו והם לא רוצים לשחק במשחק. חתיכת סרבנים מקוללים.
לבני יצאה בראיונות פומביים וזרקה את האחריות על אבו מאזן. כשכך מתנהגת מי שאמורה היתה להיות מנהיגת המרכז-שמאל, מה הפלא שלא נשאר דבר ממה שהיה מחנה השלום?
משחקים במספרים
בשלב הזה אתם בטח מתים לדעת מה היו הרעיונות הגאוניים שהצעתי. ובכן, לא גאוניות ולא נעליים. אלו רעיונות שהופיעו ביוזמת ז’נבה ובהצעת אולמרט (שניתנה כשאולמרט כבר היה ברווז מת פוליטית).
בסוגיית הפליטים, למשל, אמרה לבני שישראל לא תקלוט פליט אחד. שאלתי אותה פעם מה יהיה כל כך נורא בזה. האם זה יהיה כל כך נורא אם ישראל תכלול בהסכם איזה שני משפטים שכוללים אמפטיה לסבל שנגרם לפליטים? נגיד שיהיה כתוב שבמהלך מלחמת 48 נעקרו יהודי מדינות ערב מבתיהם ובמקביל נעקרו מאות אלפי פלסטינים מבתיהם, לעתים שלא מרצונם. המדינה תיפול? אחרי זה צריך לפתור את בעיית המספר.
בחדרי חדרים (ועדת הפליטים בוועידת טאבה ב-2001, אבו מאזן במו”מ עם אולמרט) דרשו הפלסטינים מספר בן שש ספרות. 100-150 אלף פלסטינים שיחזרו במהלך עשור. נאמר שישראל תסכים ל-100 אלף פליטים (מספר שמסתובב בשיח המדיני מאז ועידת לוזאן באפריל 49, שבה כבר הסכימה ישראל לקליטתה שכזו) ב-15 שנה.
החזרה תוגדר כ”איחוד משפחות” ולישראל תישמר הזכות להחליט מי נכנס ומי לא. האם אלו יחסלו את ישראל?
ולגבי הר הבית, האם הסטטוס קוו שמאפשר לישראלים שעות ספורות של ביקורים ביום ללא תפילה מצדיק את הטירוף?
הר הבית – מסגדי אל אקצה – לא נשלט היום על ידינו. אנחנו שולטים רק במטלה הקשה וכפוית הטובה של הביטחון. זה באמת יפגע פה למישהו באינטרס הקיומי, אם אותו סטטוס קוו יישמר – עם אותן שעות ביקור – אבל הביטחון יישמר על ידי כוח רב-לאומי כזה או אחר ובהסכם יהיה כתוב שהריבונות פלסטינית?
אני לא מזלזל בגודל ההחלטות שצריך לקבל. הקשות יותר, בעיניי, הן דווקא פינוי המתנחלים והסדרי הבטחון.
אין כנראה הסכם שבמסגרתו אריאל תישאר במקומה. אפילו אולמרט לא הצליח לשכנע בכך את אבו מאזן. ולא יהיה הסדר שבמסגרתו אנחנו יכולים לשלוף מבוקש מהקסבה של שכם.
זה סיכון לא מבוטל שעליו באמת אפשר להתווכח חודשים ובצדק, אבל לבני השלתה אותנו פעמיים שהיא מנהלת מו”מ רציני, בעוד היא בעצם בזבזה זמן יקר שאולי לא יחזור, ועזרה לשכנע את המחנה שלה – לכאורה – שאבו מאזן אינו פרטנר להסדר מדיני.
על הדבר הזה היא חייבת לשלם מחיר פוליטי.
• המאמר התפרסם ב’הארץ’: http://drucker10.net/?p=2804