“הערבים מבינים רק כח” • נשמע גזעני?
בביתו של ר’ אלחנן ידידי, תאניה ואניה. הבוקר אינו בוקר, והצהריים אינם אלא ערפילי יום. בני הבית מתהלכים עצבים על קצות אצבעותיהם, וכל רחש קל שבקלים, מקפיץ אותם משלוותם – שכבר איננה.
כלי הבית הכבדים מוסטים ממקומם ואינם עומדים כסדרם, והבית שכבר מזמן אינו מקום מבטחים, הפך לדיר של בני אדם.
בוקה ומבולקה שוררת בכל.
ולא, אין מדובר במקרה חירום טורדני שהגיע, לא עליכם, לביתם. רעייתו ושלושת ילדיו שיחיו, הינם בקו הבריאות, שבח לקל. ואפילו רמת הכולסטרול, הטוב והרע, במדדים חיוביים לכל בני הבית. בלי עין הרע.
הכל התנהל למישרין בטוב ובנעימים, עד לאותו בוקר מר ונמהר שבו חזו בני הבית בבעל חיים קטן וגמיש המתנהל לאיטו בין חדר לסלון, כשהוא מדושן עונג, משל לא מדובר בדירת מגורים פרטית אלא ברחובות קריה.
עכבר קטן, אפור ומאוס, שהספיק כבר להיעלם אי שם בין קיר לארון, הוא זה שהשבית בבת אחת את שלוות הנפש, ושינה מבלי משים את שגרת חייהם של חמישה נפשות, מסטנדרטית לבהולה.
אין לכם, והלוואי ולעולם לא יהיה לכם, צל צלו של מושג, ואפילו קלוש, מהי ההרגשה הגועלית שמתלווה לאדם ברגע הראשון, ובשאר הרגעים שאחריו, כשהוא פוגש עכבר אמיתי, גמיש ואפרפר, מסתובב בביתו שלו, בטריטוריה הפרטית והאישית שלו.
הרגשתם של בני הבית אינה ניתנת לתיאור, קבס וגועל שימשו בערבוביה וכמעט שכשלו ברכיהם מרוב אימה וחרדה מהייצור הטמא והמגעיל שמסתובב בין רגליהם.
מלכודות דבק ששוכנו אי שם באחד הארונות, נפרשו על הרצפה כאקט של עזרה ראשונה, והאנשים יצאו את הבית בהרגשה של בריחה וסלידה.
“בכל טראומה שאתה עובר” ניסה להסביר לי אותו ידידי, “אתה תמיד מתנחם בבית שלך ובחדר הפרטי שלך. תמיד יש את המיטה שאפשר לברוח אליה בעת צרה או צוקה, להחליף כוחות ולהתאוורר. אך איזו נחמה קיימת, אם בכלל, כשהמכה האיומה היא בתוך ביתך ובחדרי משכבך?”
האמת, שהזדהיתי איתו לחלוטין.
אף פעם לא נעים להרגיש כבול, בטח לא במקום שבו אתה הכי משוחרר בעולם, בדרך כלל.
•
החבר האומלל, הספיק בינתיים להביא אל ביתו איש מקצוע שריפד את הקרקע במלכודות ממינים שונים וברעלים צבעוניים, והצליח להוריד את מפלס החרדה בבית עם שלל הבטחות שפיזר.
הוא אפילו הספיק, לא עליכם, לאסוף בכלי אשפתות, גווייתו של עכבר נטול עין, שמצא את מותו בין פטיש לסדן, מאית השנייה לפני אכילת הפיתיון. גם העין, בהערת אגב, נאספה והושלכה לפח השכונה המרכזי באישון ליל.
אבל אותי, הוא השאיר עם תובנה, מעט מעניינת יש לומר.
החבר, שמוחזק בעייני כבחור הומני ומתחשב, נהג הפעם לכאורה, שלא ככללי האתיקה הנורמטיבית.
מדוע החליט להטיל גזר דין מוות על כל עכבר ועכבר ולא ניסה בדרכים טובות קודם? מדוע לא הזהיר את נשיא אגודת העכברים על הסכנה הטמונה להם בפלישה לביתו? – יכול היה, בעל הבית הנכבד, לתלות מודעות ברחבי ביתו, בגובה העיניים, הקוראות בטוב לכל בעלי הזנב הארוך, כי נוכחותם מפריעה, ואפילו מאד, לדיירי הבית המקוריים.
ובאם לא יתפנו מהבית בעצמם, נאמר בתוך שעתיים עד שלוש, ימצאו את מותם כשהם דבוקים על קרטון או כשראשם מחוץ בין קפיץ לעץ.
אפס, שום דבר מהאמור לא התבצע, המלכודות נפרשו ומאותו רגע ‘גזר דין מוות’ נקבע על ראשו של כל עכבר שפלש לבית.
הסיבה לכך היא ברורה, העכברים, כבודם במקומם מונח, אינם בקיאים דיים בקריאת מודעות התלויות ברחבי הבית, למעט אולי את דמות דיוקנו של ר’ ישעי’לה מקערסטיער, וכמובן שאין להם הבנה ברזי השפה האנושית.
הדרך היחידה אם כן, למגר את אותם מסתננים, היא רק בהשמדתם. ולא, אין כאן עבירה הומנית או גזענות כל שהיא. כשהשפה היחידה היא כח, הכל מודים שיש לדבר בה.
•
זה לא שהערבים הם עכברים, שלא תבינו אותי לא נכון. זה גם לא שהדרך היחידה לדבר איתם היא באמצעות גזר דין מוות.
הגזמתם.
אבל משהו בחוסר תקשורת הזה, שבינינו לבני דודינו נטולי המשקפיים, הזכיר לי את התובנה העמוקה שהתחדשה בעייני על הומניות ויחסי חברה.
“כשהשפה היחידה היא כח, הכל מודים שיש לדבר בה”.
בהצלחה לכוחות הביטחון.
-
דיבורים יפים ומה הפתרון, להתגייס ולעזור לכוחות הבטחון, כולנו גיבורים מאחורי המקלדת
-
עכברושים פלסטינים
-
הערבים כמו חמורים מבינים רק בכח צריך לפעול נגדם בכל העוצמות הדרושות לרוצץ להם את הראש ולגרשם לארבע רוחות השמים הם חיים יותר מדי טוב פה ועוד מתלוננים ורוצים קודם כל לרצוח אותנו ואחר כך לקחת לנו את המדינה והנשים צריך להכחיד את הערבים!!!!