ממרום ניסיוני כאהבל, אני רק יכול להזהיר

זה סיפור קצת מביך. עבורי.

בכל זאת, חשבתי את עצמי לאוטוריטה בתחום הנדל”ן. לפני 20 שנה הייתי כתב נדל”ן, והיו מטומטמים שהיו מתקשרים אליי לקבל עצות.

ב-2009 השתמשתי בכל הידע והניסיון שלי בתחום כדי לגבש עמדה חד משמעית: אסור לקנות עכשיו דירות.

דווקא היה אז לזוגתי ולי חסכון קטן, לראשונה, ויכולנו לקנות אולי איזו דירה להשקעה (חבר העיר לי בצדק שעולה מהמשפט הזה שיש לנו דירה וחיפשנו מה לעשות עם קצת כסף פנוי. אז זהו, שלא. אין דירה והתכוונתי שבחסכון שהצלחנו לייצר היה אפשר גם אז מקסימום לקנות דירה להשקעה). אבל הטפתי לכולם, למרבה הצער גם פומבית, שזה חייב לרדת.

בתחילת 2009 נדרשו 101 משכורות ממוצעות כדי לקנות דירה ממוצעת. בסוף אותה שנה זה כבר הגיע ל-125 משכורות ממוצעות.

זו בועה, פסקתי ביהירות, זה יתפוצץ. הכי מביך שגם סמכתי על הממשלה. על זה אני לא יכול לסלוח לעצמי.

שר השיכון דאז, אריאל אטיאס, אמר ‘אל תקנו דירות’. ראש הממשלה החדש נתניהו נשמע מחויב. אם היה לי שקל על כל דקה ששמעתי את נתניהו מדבר על כוונותיו בתחום הנדל”ן, הייתי כבר קונה שכונה בתל אביב. הוא ישבור את מונופול הקרקע, הוא יפרק את המנהל, הוא והוא והוא.

אמרתי לעצמי – טוב, בתחום המדיני באמת לא כדאי לצפות מביבי להרבה, אבל הוא היה שר אוצר אפקטיבי, בטח בתחום הזה הוא יעשה חייל.

מה בסך הכל צריך לעשות?

זכרתי מצוין את אמצע שנות ה-90, מתחילים לשווק קרקעות כמו משוגעים, צריך לשווק לפחות 50 אלף דירות בשנה והמחירים ירדו.

אידיוט שכמותי.

אני מנחם את עצמי שלפחות לא האמנתי לשטויות של שר השיכון שלאחריו, אורי אריאל (“אל תקנו דירות. המחירים יירדו”) ולהבלים של שר האוצר, יאיר לפיד (“אל תקנו דירות, המחירים יירדו”).

עכשיו כבר צריך למעלה מ-140 משכורות ממוצעות כדי להגיע לדירה ממוצעת. פסיכי.

•

ממרום ניסיוני כאהבל, אני מזהיר אתכם לא ללכת בעיניים עצומות גם אחרי משה כחלון וכוונותיו הטובות.

אין ספק. ריכוז הסמכויות התכנוניות מתחת לשר אחד אחר מייעל ומאיץ את התהליכים. לא בטוח שלא נצטער על זה כשייוולדו פה שכונות עם בעיות תשתית ותחבורה, אבל מהר זה כן.

מצד שני, בדבר הבאמת חשוב – לשווק קרקע, זה כישלון חרוץ.

עד עכשיו, אם אני מבין נכון, שווקה קרקע לכ-15 אלף דירות בלבד (וגם זה כולל אלפי דירות בהרצליה שראש העירייה מתנגד להן ובוודאי יתקע).

אוטוטו נגמרת השנה. רחוק מאוד מהיעד הממשלתי של 45 אלף דירות בשנה (תיכף יתחיל בליץ מלאכותי של מכרזים. אל תתרשמו. זה רק מודעות בעיתונים, המכרזים בכלל לא בשלים).

לסיפור הזה בכלל אין אבא.

שר השיכון, יואב גלנט, משמש מקסימום כמשקיף אובייקטיבי. לקחו לו את הסמכויות. שר האוצר, עושה רושם, כבר זנח את היומרה להביא לשוק מספיק היצע. המחסור גדול מדי. הוא מקווה להביא נגיעות של דירות זולות בכל מיני מקומות באמצעות השיטה הזאת של “מחיר למשתכן” ולקוות לטוב.

בינתיים, המעשים שלו יוצרים בלגאן.

הרגולטורים שוברים את הראש איך לפקח על אותן תוכניות “מחיר למשתכן”. צריך לפקח שהקבלן יבנה מה שהוא התחייב ושאלו שקונים את הדירות בהנחה באמת זכאים להן ושהם לא רימו ולא העבירו את הדירה ושאם יש להם עדיפות בהגרלה, כי הם מתגוררים באותה עיר, אז שבאמת הם גרים בה. טירוף. ייקח שנים לסדר את הבלגאן שנוצר עכשיו.

ואיפה ראש הממשלה?

בבחירות 2013 נתניהו הבטיח שעכשיו הוא נכנס לזה אישית, כי עד עכשיו זה לא היה תחתיו ועכשיו תראו מה זה.

לא נכנס.

בבחירות 2015, אחרי דו”ח מבקר המדינה, הוא נשבע – זהו, עכשיו אני בתמונה. לא נותן יותר לשלימזל כמו יאיר לפיד לטפל בזה.

לא נכנס.

אני את הלקח שלי למדתי. אולי בדרך נס המחירים ירדו, אולי יעלו, דבר אחד בטוח – זה לא יהיה קשור לממשלה.

• המאמר התפרסם ב’הארץ’. מתוך הבלוג של רביב דרוקר: http://drucker10.net