הכירו את ה’מומחים’ שלנו

הם מופיעים על לוחות המודעות, מבטיחים גאולה וסיוע מקצועי, גובים לא מעט כסף עבור הרצאותיהם ושירותיהם: הכירו את ה’מומחים’ של החברה החרדית.

המומחים של החברה החרדית, פועלים לרוב בתחום החינוך, הפסיכולוגיה והזוגיות. הרצאותיהם מושכים קהל רב, ציטוטים של רעיונותיהם נלחשים מאשה לרעותה על הספסל בגינה הציבורית, וברדיו אוהבים להזכיר את שמם או להפנות אליהם שאלות.

רק שלקבוצת החינוך הבלתי מרשימה הזו, לרוב, אין כל הכשרה פורמלית. איש מהם לא עבר את המסלול המפרך של תואר ראשון, תואר שני, תיזה, דוקטורט, פרקטיקה.

אין בכך גם כל צורך. היכולת שלהם להרצות במילים מעט יותר גבוהות מהנורמה המקובלת, לתבל את הרצאותיהם בעשרות סיפורים בהם היו הם השחקנים הראשיים, שובה את לב ההמון שמוכן לשלם שוב ושוב את דמי הכניסה הלא גבוהים לאירוע.

איך איש חינוך הופך לכזה? איך ייתכן שמומחה לבעיות נפשיות מוכר ככזה, ללא המסע הקשה שעוברים צעירים ברחבי העולם באוניברסיטאות היקרות והתובעניות ביותר?

איך הציבור החרדי, ‘קונה’, או ליתר דיוק, מפרנס את הקריירות של האנשים האלו. כיצד היתה מתקבלת, למשל, הידיעה כי קבוצת רבנים, בוגרי ישיבת פוניבז’ פשטו על רחובות תל אביב והקימו מרכז להרצאות על ‘קרדיולוגיה התערבותית’, או ‘הצעות חדשות על טיפול סטירואידי לדלקות ובעיות שמיעה באזניים’?

דומה כי הרעיון ברור, הפרסומים היו נתקלים בתגובות אדישות עד לעגניות: מה לרבנים העסוקים בהוויית התלמוד וההלכה – לרפואה, מה לחובשי בית המדרש ולפרמקלוגיה?

מדוע, אפוא, כשהנושא הוא חינוך הופכים דמויות חסרי כל ידע מקצועי ל’מומחים’?

באחד הימים סקרתי את לוח המודעות הסמוך למרכז המסחרי שבעיר מודיעין עילית, ונתקלתי בכרזה המזמינה את הקהל הרחב להרצאתו של פלוני וכו’ וכו’.

מתחת לשמו כתובות היו המילים: ‘מומחה מוסמך’. חיפשתי בכל שטחה של המודעה למה הוא מומחה, מי הסמיך אותו, היכן התפרסמו העבודות שלו. נאדה. כלום.

האיש הוכתר על ידי הדפוס המקומי כ’מומחה מוסמך’, ובאותו ערב הוא מילא את האולם ב-300 נשים נרגשות שהמתינו למוצא פיו. “אין, הוא מבין בחינוך”, אמרו האחת לרעותה.

לקבוצת הנשים הוא הסביר כי הוא בז לכל אותם ‘נושאי תארים’, ו’מומחים’ למיניהם של האקדמיה החילונית, שכן רק התורה היא המקור היחיד שעשוי לסייע בתחומים אלו.

“כל הפסיכולוגים, ואנשי החינוך לא מבינים את מה שאנחנו, שומרי התורה והמצוות כבר יודעים מזמן”, הוא אומר לשמחתם של הנשים התמימות, שבאמת רוצות להאמין שהאיש שניצב בפניהם מדבר ברצינות.

השאלה היחידה שלא נשאלה שם היא: מדוע כשהאיש לא חש בטוב הוא רץ לרופא השכונתי שדווקא שהה אי אלו שנים באוניברסיטה החילונית או הגויית, ולא שואב את המרשם לכאבי הגרון שלו מאותה יהדות בשמה הוא מדבר באופן כל כך רהוט וקוהרנטי.

קבוצת ה’מומחים’ הזו מגלגלת סכומים בלתי נתפסים.

הם מקיימים סדרות של הרצאות, ‘קורסים’ ייחודיים, מחלקים חומר אותו הם כתבו, ובתנועה מעגלית מוזמנים לעוד ועוד אירועים, וגובים סכומי כסף ניכרים עבור כל שעת ייעוץ אתם.

מחשבון פשוט עשוי לסייע בחישוב זהיר של ההכנסה החודשית של ה’מומחים’.

העובדה כי מעולם הם לא נדרשו לעמוד במבחן כל שהוא, לא בוקרו על ידי גורם רשמי של המועצה להשכלה גבוהה למשל, או של מבקר אמיץ מן העיתונות החרדית, מאפשרת להם להמשיך ולפרוח בליבה של קבוצה שמוכנה לשלם עבור ‘הסחורה’ שהם מפיצים.