ההצגה הטובה בעיר: ריצוץ גולגלות וריקוד על דם בכירים שחטאו

1.

יהודים רחמנים בני רחמנים צריכים תמיד לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמם: האם המעשה שאני רוצה לעשות עכשיו נובע מתוך רצון להיות טוב יותר, או להפך – מתוך יצר נקמה נטו?

האם אני צריך עכשיו לרקוד על הדם ולשמוח במפלת האחר, או שתפקידי הוא  להתפשר, להתחשב, לרסן את עצמי ולוותר?

האם עלי להיות רחמן, או שמא אם ארחם עכשיו סופי שאתאכזר למי שצורך את רחמי?

הקו בין עשיית לינץ’ באדם לבין להשאירו בחיים, הוא קו דק. דק מאוד.

אבל הקו הדק הזה הוא המבדיל בין דם לדם ובין נגע לנגע.

2.

אירוע הדקירה שארע בתחנה המרכזית בבאר שבע, זה שגרר בעקבותיו את ההתעללות באדם חף מפשע – הביא אותנו לחטט במעשינו ולדון בעשיית לינץ’ באדם שידיו כבולות ואינו יכול עוד להרע. מובן שבמקרה זה התערבבו להם יחד שני נושאים שונים.

האחד: אדם חף מפשע מת מות רוצח, וזה דבר שלא ייעשה, אבל הנושא השני, והוא המרכזי, מוליך אותנו לשאלה: האם במקרה שאדם זה היה ערבי צמא דם, מחבל עם דם בעיניים, האם גם אז אסור היה לנו לרגמו באבנים?

התשובה לכך מובנת לכל אדם שדם יהודי זורם בעורקיו. יהודים חייבים לשמור על ידיים נקיות, אלא אם כן נשקפת סכנה לחייהם, ואז ‘הקם להורגיך השכם להורגו’.

האם האדם ששכב על הרצפה מנוטרל מכול יכולת לנוע – יכול היה לעשות עוד משהו למישהו בשארית כוחותיו?

אם אין ספק שלא יכול – התשובה ברורה וידועה (יתכן אפילו שחקירת המפגע יכולה לחסוך לנו פיגועים נוספים, שלא היינו מודעים להתהוותם לולי חקרנו אותו).

ובכל זאת, הייתי שופטת לזכות את האנשים שבאופן ספונטני החליטו לחסל את המחבל, שכן, כל אחד מאתנו, שלא חווה חווית צפייה בסרט אימה חי – לא יוכל לשים עצמו במקום אדם שכן חווה זאת.

 הלחץ, הפחד, הבלבול והקונפליקט – כל אלו כול כך גדולים עד שלא פלא שבמצבים כאלו אנשים עושים מה שיכולים לעשות באותו רגע, מה שהאינסטינקט אומר להם לעשות, וללא הפעלת שיקול דעת הולם.

למה, בעצם, מחליטים אנשים בשבריר של רגע לרגום אדם ולהורגו כליל?

זהו יצר נקמה או הישרדות שחזק מהם. יצר כזה, שרק אדם שמוצא עצמו בתוך שלולית כזו של ראיית הרצח בעיניים יכול לחוות.

ואם איננו יכולים לשים עצמנו במקומו, איך נאשימו?

3.

האם להרוס את בתי המחבלים? האם לגרש את בני משפחותיהם? – זו סוגיה שחדשות לבקרים עולה על שלחן הניתוחים.

נכון, לא תמיד נער שיוצא למלאכת המשחית יוצא עם ברכת הדרך של בני משפחתו (על אף שכמעט תמיד הם רוקדים על גג ביתם באושר כשהוא הצליח במזימתו).

לא תמיד בני המשפחה בדעה אחת עם הבן (על אף שכמעט תמיד הם משמיעים בביתם דברי התרסה נגד היהודים, דברים, שלא פלא שהביאו להתנהגותו).

העונש נשמע קולקטיבי ואכזרי לאנשים שלא חטאו (לטענתם), ונשמע קל מדי ועלוב מדי ביחס למה שעשה הבן.

האנשים הללו אינם אמידים בכסף, כפי שכולנו יודעים.

הבתים שלהם הם הרכוש הבלעדי שלהם. לא משנה אם הבנייה חוקית או לא, הבית שלהם חשוב להם והאחיזה שלהם במקום זה חשובה להם לא פחות.

כשאנו הורסים להם את בתיהם – אנחנו מרתיעים את חבריהם. אלו רואים ושומעים ויודעים בדיוק מה ייעשה לאיש אשר… וחוששים לבשרם.

כשאנו הורסים להם את בתיהם, הם מתחילים להבין שיש רצינות בדברינו. כן, היה טוב יותר לו הייתה לנו תשובה חזקה יותר, ברורה יותר וחד משמעית, אבל כל עוד זה לא קורה, לפחות הם יודעים שאיננו עוברים בשתיקה על הדברים.

כשידעו אנשים אלו שכל זה שהם נטועים במקומם מונח על כף מאזניים – הם כבר יגרמו לכך שילדם לא יעז לצאת ולרצוח.

גם לצורת ההתבטאות שלנו ישנה חשיבות.

איננו הורסים את הבית כדי להתנקם, גם לא כדי להוכיח את כוחנו. אנחנו הורסים את בתיכם ומסלקים אתכם מהמקום מכיוון שאתם או בני ביתכם מסוכנים עבורנו. מצטערים, איננו יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס להיות טובים על חשבון חיינו.

4.

פרשיות רבות של אנשים גדולים, ידועים ומחזיקים בשררה, שפתע פתאום מתגלים במערומיהם, עולות בכל הדורות.

אנשים מכובדים לא מעטים, ביושבם במגדל השן או בארמון מלוכה – שוגים וחוטאים. הדבר מקומם את כולנו, אנחנו מרגישים כאילו גזלו מתוך כיסנו ממון רב, ועוד מי עשה את הדבר? שומרי סף שאנחנו הצבנו.

אנחנו קוראים את החדשות ומצפים לראות איזה עונש יקבלו, מרותקים לשמוע לכמה שנים ייכלאו, ושותים בצמא את הנכתב עליהם ועל פרשייתם.

נראה שככל שיותר מילים, משפטים ועמודים שלמים ייכתבו עליהם, כך נהיה מרוצים יותר.

ככל שילקו את אנשי השררה יותר,  ימצצו את דמם, יסקלו אותם וירוצצו את גולגולותיהם – כך יניף המון העם אצבע מרושעת מולם ויקרא: מגיע לכם!

ובתוך בליל ההאשמות הללו איננו שמים לב, שאנשים אלו קיבלו את עונשם כבר בדרך למשפטם או למאסרם  ובאופן כפול, מכופל, משולש ועוד הרבה יותר מכך. הורידו אותם בהשפלה  גמורה מכס גדלותם, הביאו אותם לשיא שיפלותם, וחלק בלתי מבוטל מהם נעשו חולים, אומללים, מרוסקים לרסיסים ומגיעים עד שערי מוות.

אני יודעת שקשה לחמול על אנשים כאלו, אבל אולי בכל זאת אנחנו יותר מדי רוקדים על דמם של נאשמים? (ופעמים רבות עוד לפני שהוכחה אשמתם).

אף אחד מאתנו אינו מאחל למי שאינו הגון לשבת על כס המלכות ולנהל את הממלכה ביד רמה, אבל, בואו לא נהיה מאלו שחובטים באדם לאחר מפלתו ומצפים רק לצאת נשמתו.

ייתכן שאותו אדם חשוד ברמאות, בגניבה, בנתינת שוחד או בנטילתו, אולי הוא חטא והחטיא וטימא, אבל הוא גם נתקף בייסורים ובחוליים רעים.

חייו גם כך אינם חיים. הוא לכוד בארבע אמות של בית חולים, מחובר וכלוא במחטים וחבלים. (אפשר לבדוק לעומק עד כמה האדם באמת חולה).

למה לא נקום ונאמר לשופטים הנכבדים: רחמו על צפור מרוסקת, שבורת כנף. היא כבר קיבלה את עונשה. נכון, עדיין לא מגיע לה פרס, אבל נהגו בה בחסד.

 אינני חושבת שמעשה זה יגרום לאחרים, הנושאים בשררה, שלא לפחד מפני העונש.

כולם רואים בעיניהם את התרסקותם המטאורית. זה אולי ילמד אנשים אחרים מעט חמלה.

את הספסלים הכבדים, את המקלות החדים ואת האבנים – השאירו לטיפול במחבלים קשים, שעדיין אינם מנוטרלים.

באנשים שחייהם כבר עכשיו -חיי מרורים, ולא משנה מאיזה מגזר הם, טפלו בכפפות של מעט רחמים.