מה, רצח רבין החזיר אותך בתשובה?

 היינו בכיתה ז’. ילדים טובים הרצליה. משפחות מקסימות, בית-ספר נחשב. בוקר אחד, ינואר 1994 , המורה נכנסה לכיתה המומה. אפילו המבחן במתמטיקה בוטל באותו בוקר.

מתברר ששני נערים מהעיר, ארבל אלוני ומושיקו בן-איבגי, נעצרו בחשד לרצח שזעזע אז את המדינה, רצח נהג המונית דרק רוט. הכרנו אותם מהשכונה ומבית הספר. כולם הכירו. קשוחים כאלה, קולים, קצת מבוגרים מאיתנו.

המעשה הכי חמור שייחסנו להם עד אז היה הגרפיטי של שמותיהם, שהם נהגו לרסס בכל רחבי העיר. ופתאום זה. בום.

מחוץ לבית הספר כבר חיכו צוותי טלוויזיה, ובתוך הכיתה, לא רק מבחן אחד במתמטיקה בוטל באותו יום, אלא המערכת כולה. כל המקצועות הוזזו הצידה לטובת עוד ועוד שעות חינוך וחברה.

זו הייתה שנה שבה דיברו איתנו, בני הנוער מהרצליה, לא מעט פסיכולוגים, אנשי חינוך וקציני משטרה. השיעורים האלה היו מעניינים ומשמעותיים הרבה יותר מאלה הרגילים. דיברנו לראשונה על מהו חוק, מהו רצח, מהי דמוקרטיה, מהי אלימות.

שנה חלפה.

כמה חברים מבית הספר הלכו במוצאי שבת לעצרת השמאל בכיכר מלכי ישראל, אבל אני (אז קראו לילדה מהסוג שלי “חרשנית”) נשארתי בבית ללמוד למבחן גדול בכימיה שאמור היה להיערך ביום ראשון בבוקר.

ופתאום, ברבע לעשר, רבין נרצח.

בתוך דקות הודיעו שהרוצח מהרצליה, ותוך עוד כמה דקות צוותי הטלוויזיה כבר הסתובבו ברחבי העיר.

גם המבחן בכימיה בוטל. למחרת בבוקר שוב החלו בכיתה דיונים חינוכיים, נוקבים הרבה יותר. הפעם לא סתם הסכמנו יחד, כל הכיתה, על מסר אמורפי של “די לאלימות”, כמו ברצח דרק רוט. הפעם זה היה טעון יותר.

הדתיים והימנים האלה רצחו לנו את רבין.

 באותו מוצאי שבת, כשרצתי מהחדר שלי אל מכשיר הטלוויזיה בחדר של ההורים, עברתי על פני השידה שניצבת שם תמיד במסדרון, עם ערימה של פתקים ומסמכים מתחלפים.

בראש הערימה עוד היו מונחות תמונות שלי ושל רבין, מחייכים, באולפן הטלוויזיה המפורסם של דן שילון בערוץ 2.

כחודש לפני הרצח פגשתי אותו שם. הוזמנתי לתוכנית “המעגל” של שילון ככתבת צעירה שתשאל שאלות את ראש הממשלה. הצילומים נמשכו כמה שעות, וזו הייתה פגישתי הראשונה והאחרונה עם רבין.

אני זוכרת בעיקר את חוסר הדיסטנס. היו זמרים, כוכבים לרגע, שראיינתי אז לעיתוני הילדים והיו מלאים בעצמם, בעוד ראש הממשלה התנהל ללא כל פוזות. כשכולם דיברו למחרת בכיתה על “רצח ראש הממשלה”, אני חשבתי גם על אדם שהכרתי ופגשתי פיזית, רק לפני זמן קצר, והנה הוא איננו.

נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה מישהו שהכרתי נפטר.

העירייה, משרד החינוך, תנועות הנוער, כולם הפגיזו אותנו מאז אותו יום ראשון במנות יתר חינוכיות, אולי מתוך רצון סמוי שבפעם הבאה, החרפה לא תגיע שוב מהרצליה. שיעור רדף סדנה, הרצאה רדפה פאנל. “על יהדות וסבלנות”, “לא תרצח”, “האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה”.

אני זוכרת ערב אחד בכיכר רבין, כנראה ביום השלושים לרצח. ישבנו שם במעגלים, חניכים מכמה תנועות נוער, ואחד המדריכים, חובש כיפה, חילק לכולם דף מקורות שמצד אחד נראה לי כסינית מדוברת, ומצד שני הילך עליי קסם.

“חביב אדם שנברא בצלם”, נכתב שם, “חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: ‘כי בצלם אלוקים עשה את האדם'”.

בדף המקורות נאמר שהמשפט הזה, על צלם האלוקים שבאדם, לקוח מתוך מסכת אבות. מהי מסכת אבות לא ידעתי.

מקור אחר דיבר על חומרתו של רצח: “לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. הרי כל באי העולם, בצורת אדם הראשון הם נבראים, ואין פני כל אחד מהם דומין לפני חבירו. לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר: בשבילי נברא העולם”. הטקסט הזה, שנכתב שם, נלקח מכתבי הרמב”ם, מ”הלכות סנהדרין”.

מה זה? איפה מופיעים הרעיונות האלה? למה מעולם לא למדנו אותם בבית הספר? ואיך אפשר להגיע אליהם לבד, ולקרוא עוד?

הלאה: “ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה”, כך אומר המדרש. אבל מהו מדרש? ולמה כל זה נשמע זר ומוזר, אבל גם שלי? ואיך הדיונים המרתקים כאן בכיכר כל כך שונים משיעורי התנ”ך הדי משעממים בבית הספר?

כל הדרך הביתה, בקו 47 שיוצא מרחוב אבן גבירול להרצליה, עברתי שוב ושוב על דף המקורות הזה. חלק מהטקסטים כבר ידעתי בעל פה עד שהגעתי הביתה, ורציתי לדעת עוד. ואני זוכרת את הצמרמורת שחשתי כשקלטתי: יגאל עמיר יודע את כל זה, והרבה יותר. יודע למצוא לבד דברים במסכת אבות, ואצל הרמב”ם, ובמדרשים.

 כששואלים חוזרים בתשובה איך הכל התחיל, רבים מהם משתמשים בביטוי “ראיתי את האור”. אני, במובן מסוים, ראיתי את החושך. רצח רבין היה נקודת שפל, שגרמה לי לצאת למסע ארוך ולהתחיל לקחת אחריות על היהדות שלי.

כשכולם סביבי אמרו כל הזמן שחייבים לחזק את הדמוקרטיה, אני חשבתי שדווקא את היהדות יש לחזק כעת. שלא יכול להיות שזה יהיה הפרצוף שלה. שלא ייתכן שכאשר יגידו לנו, ילדים חילונים־אשכנזים־שמאלנים־הרצליינים, “יהדות”, נחשוב על רוצח ראש הממשלה.

הבנתי היטב “מה לא”, אבל מה כן? מה איתנו? מהי היהדות שלנו? חשתי אז שאנחנו מתנהלים כמו קבוצת אוהדים שהקבוצה שלהם משחקת לא טוב, לדעתם. אנחנו יושבים על היציע, צועקים, נותנים עצות, מתעצבנים. אפשר לבזבז את כל החיים בשאגות על “הדוסים האלה”, “הפנאטים האלה”, “הקיצוניים האלה”.

אבל ביחס ליהדות, כך הרגשתי, אנחנו לא רק אוהדים. אנחנו הרי חלק מהקבוצה. צריך לרדת מהיציע אל המגרש ולהתחיל לשחק בעצמנו. לקחת אחריות.

עולם שלם נגלה בפניי, ארון ספרים גדוש של הגות, וגם מניפה רחבה וחדשה של מעשים. כל זה היה רחוק מאוד מכל מה שחשבתי על הדתיים באשר הם. גיליתי כמה אנרגיה מיותרת ביזבזתי על כותרות העיתונים שבישרו על “דין רודף”, כאילו בזה העולם היהודי עוסק, ועל דיונים ב”פופוליטיקה” על קיצוניים שהולכים בצפירה.

בזמן שטומי לפיד וישראל אייכלר צעקו שם זה על זה, בדיון שלכאורה עסק ביהדות, הסתתרו מאחוריהם אוצרות אחרים לגמרי: שבת, תפילה, תורה, חסד.

עד היום, כשמבקשים ממני לפעמים לספר על דרכי לשמירת תורה ומצוות, אני די נבוכה.

“רבי נחמן מברסלב החזיר אותי בתשובה”, אומרת דוגמנית אחת. “מלחמת יום כיפור הפכה אותי לדתי”, מספר טייס במיל’ אחר.

ומה איתי? מה יחשבו אם אגיד, “רצח רבין החזיר אותי בתשובה”.

• הטור התפרסם בידיעות אחרונות